הקדמת האימונים היא עניין יעיל מאוד מבחינת הספק, אבל עניין מייאש קצת יותר בעניין ההתעוררות. לפני כמה שבועות יאיר לפיד כתב בטור שלו על אנשים מעצבנים, אנשים שמתעוררים בשש בבוקר ומרגישים שבזכות זה הם נעלים על כל אלו שקמו בתשע, שלא לומר באחת עשרה. הוא כתב שם, שגם אותם אפשר להביס- באמצעות האנשים שמתעוררים בחמש (ומה תגיד זו שקמה עשר דקות שלמות מוקדם יותר?) וכדי למגר סופית את ההתנשאות צריך להכריח את הקמים המקדימים להישאר ערים עד חצות. אין לי ספק שהיום הזה יסתיים הרבה לפני חצות.
את האימון התחלנו כמו תמיד בריצה קלה, באיזה שהוא שלב היו גם ריצה עם רגליים לברכיים וריצה עם רגליים לתחת, אבל המיקום הספציפי של התרגילים האלו באימון מעט מעורפל. המשכנו בעליות. כן, זו לא טעות, עוד אימון עליות מפרך. ועכשיו כששלושה סטים של שלוש פעמים לעלות-לרדת כבר קטנים עלינו (לא באמת), אנחנו עוברים לשני סטים של 5 פעמים לעלות-לרדת.
אחרי שסיימנו את המסע המפרך במעלה ובמורד הגבעה, אני אומרת לדלית: "ראית איך השתפרנו?" ונראה שזה היה האות שלא עבדנו מספיק קשה (אנחנו ממשיכות לנשום, שלא לומר- ממשיכות לדבר, אין ספק שלא עבדנו קשה מספיק). אז ממשיכים לרוץ. דלית מזניקה אותנו לספרינטים, שולחת אותנו לרוץ למרחק מסוים ובחזרה, ושנייה לפני שאנחנו מגיעות אליה, רגע קל לפני שאנחנו עוברות להליכה מבורכת, היא מביטה בנו ואומרת- "אתן לא מפסיקות לרוץ, עכשיו עד לקו ה-200 ובחזרה". אנחנו מנסות להסדיר נשימה וממשיכות, בטח שממשיכות.
אני אהלל, שוב, את נפלאות הקבוצה. המאבק הפנימי הוא בלתי פוסק, עלייה ועוד אחת, והרגליים שלי בקושי מתרוממות, ומשהו בי רוצה לעצור. מהזווית שאני נמצאת בה כרגע נראה שהעלייה לא תגמר לעולם, והמחשבות על העליות הנוספות שמחכות לי אחריה מקשות את הטיפוס עוד יותר.
אבל אין ברירה, אי אפשר לפתוח פער, אני מוכרחה להמשיך. ישי נותן לאפרת יד, הוא בדרך למטה, אנחנו עדיין בעלייה. אני אומרת- רק עוד שתי עליות, היא שואלת מה השעה כדי לתהות כמה עוד עליות נוכל לדחוס בפרק הזמן הזה. אנחנו יחד, דלית איתנו, ואנחנו מצליחים לעשות את זה.
מתישהו, אי שם בשלב השחרור (השם הוא רק אשליה, כמובן שעדיין מדובר בריצה), הרוח נגדי והשמש מסנוורת- וההרגשה עילאית. הרוח מקררת את הגוף החם, אני עוצמת עיניים כדי לא להסתנוור והרגליים זזות מעצמן.
באימון הבא- 5 קילומטרים רצופים, יש למה לצפות. |