פוסטים אחרונים
- מדינה בחיסון 19/8/13
- לגדול 11/8/13
- מילים מילים...יותר טובות מכל דבר אחר 4/8/13
- ילדי הכאב - בעקות סופר נני, .12.8.2012 13/8/12
- פיצה. השילוש הקדוש. טעימטורף!!!!!!!!!!!! 4/7/12
- ציצים? חסל...הגיע זמן התמ"ל! 25/6/12
ארכיון
ומה איתך, אמא?
כן, הגיע תורך. כל הזמן אני מדברת וכותבת על אבא. ומה איתך, אמא ? שבעה חודשים ישבתי לך שם בבטן, חודשיים פחות בגלל התנהגות טובה. הייתי עוברית מדהימה ורציתי כבר לצאת החוצה לעולם. אבל מה? התברר לי מאוחר יותר שה"בחוץ" הזה הולך להיות הכלא האמיתי של חיי ושאת נמצאת כבר במאסר העולם שלך, אמא שלי יקרה. אני אוהבת אותך. מאוד אפילו. זה כבר גובל בחמלה. כן ולפעמים אני שונאת. איך אפשר שלא? אבל אוהבת היא המילה שתתאר את התחושות היותר חזקות שלי כלפייך. כי את החברה הכי טובה שלי. את האדם היחיד בעולם עליו אני סומכת. רק בך אני מאמינה באמת, למרות כל מה שגרמת לנו לספוג. וספגנו. אוי אמא'לה, כמה ספגנו. כמה מכות קבלנו אנחנו, כמה מכות קיבלת את. ואיך יכולת? איך?? אני זוכרת כשהייתי בת שבע, בדירה הקטנה ההיא עם המטבח האמריקאי המפואר, אבא היה לובש את הפיג'מה הכתומה שלו. תפוז הוא לא היה. הוא היה מכונת מכות מהלכת ומקללת. בועת כאב פנימית וחיצונית. ואת, שק האיגרוף הראשי. פאק. לא יכולתי להבין את זה. ביום ההוא, אחד מיני רבים, הוא סגר את דלת חדר השינה, היכה אותך עד זוב דם ולב מדמם, ואת, נשמה אהובה שלי ויקרה, בכית כמו בת שלוש, יללת מכאב, לא הבנת ולא קלטת שזה קורה לך. ואיך שתקת אחר-כך? איך לא הגבת? איך לא פצצת אותו במכות חזרה, או הלכת למשטרה, או לקחת אותנו בשתי ידייך וברחת מהכלא הזה. פאק. אמא. למה? כשאני מחשבת את זה, אז היית בעצם יותר קטנה ממני. ילדה-אמא. היית בת 27. אני אוהבת אותך. ולא אבין לעולם. לא אבין לעולם. לא אבין. לעולם. עשרים שנה ראיתי אותך מקבלת מכות בגוף ובנשמה ובתוך כל זה מצליחה בעבודתך כסגנית מנהלת בית-ספר. מקבלת תעודות הצטיינות. היית בשלנית מעולה. הבית היה תמיד מבריק. הכל היה נראה טוב. הכל היה נראה יפה. הכל היה רקוב מבפנים. מלוכלך, מגעיל, עצוב, שחור, עלוב, שיקרי, מעוות, כפוי-טובה, אומלל. הכל היה אבא. הוא היה שם תמיד. את היית שם בצד. את היית החיבוק אחרי המכות. את היית החיזוק אחרי הקללה. את היית שק האיגרוף. שלו. אני יודעת שהיום מציפות אותך רגשות אשמה חולניות, מטורפות, כאלה שלעולם לא ייעלמו מליבך עד יומך האחרון, יפה שלי. אני מבינה אותך. זה הגיוני. הרי הבאת אותנו לעולם, אחריות לא קטנה ולא עמדת במשימה. גם ההורים שלך כנראה. בגלל זה היית במקום הזה. אבל זה לא צריך לעניין אותנו כילדים. ממש לא. הכי לא שבעולם. אני אוהבת אותך. את לא יודעת עד כמה. את נשמה טהורה. תעשי למעננו היום הכל. תמיד תהיי גם אם קשה לך עם עצמך. וקשה לך עם עצמך. רע לך להיות אמא שהזניחה. אני יודעת. אבל אני אוהבת אותך בכל נשמתי. אני מתגעגעת אלייך. לפעמים אני לא מסוגלת לשמוע אותך כשאת מתקשרת. הניתוק הזה מהרגש עדיין שם. הבריחה הזו. אבל זו את. אמיצה. חזקה. על שיצאת ממאסר העולם ההוא. ועכשיו כשאבא כבר לא בחיים, הכל נראה מוזר מידיי. כאילו הוא נתן את חבטת חייו וברח. הדליק את האש ושכח לכבות. במשך כל חיינו נמשיך לכבות אט אט את האש הזו. אש צורבת, כואבת, משאירה צלקות. במשך כל חיינו, נטפל בפצע הענק הזה מאותה חבטת חיים. במשך כל חייך תמשיכי להרגיש רע על כל מה שהיה. במשך כל חייך תמשיכי לתת לנו ממה שאין לך. במשך כל חייך תכבי אט אט את האש הזו. אבל היא עדיין דולקת בך. לפעמים הכיבוי עצמו קשה. אש קטנה וחמימה של כאב יכולה לאזן משהו בחיים. כיבוייה יהיה לך קר מידיי. אמיתי מידיי. צלול מידיי. והצלילות תכאיב לך יותר. תציב אותך מול מראת חייך. אז לא משנה. תשאירי מעט אש דולקת. תחיי רק איך שאת רוצה. תבחרי רק מה שאת רוצה. תהיי רק עם מי שאת רוצה. תבכי כשבא לך, תצחקי כשאת מרגישה צורך לזה, שימי זין על כל מי שלא בזין שלך ותהיי תמיד את. סופסוף. אני אוהבת אותך. לעולם. בכל ליבי. את שלי. האמא הכי בעולם. ואני רוצה שזה יימשך כמה שיותר. הכי הרבה. הכי חזק.
נשיקות יקרה שלי, אוהבת תמיד.
|
פרופיל
מילים מדברות
תגובות (22)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
יקרה שלי.
הקפה די שיחרר משהו, אבל הכאב המשותף, הוא...משותף. גם הוא, מחבר בינינו.
התרגשתי ממך עכשיו. כמו תמיד. אבל עכשיו טיפה יותר.
האמת שלך, הכנות הזו.
יש משהו אימהי בבסיסך. ככה אני חשה.
תודה לך שוב ושוב...
איזו נהדרת את!
כמו דורון, גם אצלי המילים שלך ניגנו על המון רגשות. מכל הסיפור שלך, שלכם, על אבא, שאלתי עצמי - איפה האמא? נכון שהיא הוזכרה במרומז פוסט ושם, אבל את הארת אותה עכשיו,וזה נגע לי בבטן, ברחם-שחלות-חצוצרות-פיטמות, באיברים האמהיים האלה,לקח אותי אל רגשות האשם הפרטיים שלי (כמי שהיתה נשואה לאני לא יכולה להגיד, כמי שמגדלת בת לאני גם לא יכולה להגיד) וגם במישור המקצועי, העובדה שאמך (וגם אני) בתחום ההוראה - וקישר לי את המחשבות לפוסטים האחרים שלך ושל אחיך, והוביל אותי למחשבה המופלאה איך נסיבות החיים הקשות שלכם יצרו את מה שאתם - כל אחד בנפרד, אנשים משגעים, מיוחדים ויחידים במינם, חמים ואוהבים, שיש להם כל-כך מה לתת, מה להציע, שהוא כל-כך טוב ורגיש ומתוק (וחושפני ואמיץ ונועז ולפעמים שובב), וגם החיבור ביניכם מעורר התרגשות ואני חושבת על ההבדל שבדמיון לי ולאחי (במובן הזה שגם לי יש שני אחים בנים) ואיך, לצערי, אין בינינו כמעט קשר, אין מה שידביק אותנו, אין מה שיחבר, כלומר בטח שיש, אבל אנחנו לא. אולי זה בגלל שהם לא בקפה?...
תודה ויום מקסים.
אמן.
ו... אישה מדהימה את ב'צמך .... (-:
אכן יצרה שלושה ילדים חכמים ויפים. גם אתה שם. יפה כל-כך. חכם כל-כך. לומד את עצמך.
למידה שתראה לך את היופי העצום שבך. אתה אדם נפלא. תדע ותפנים זאת.
שלא יישבר לך הלב. אני גאה בחיים האלה.
גאה על שחוויתי, כמוכם, חיים שלאחרים לעולם לא יהיו. לטוב ולרע. שגרה אינה שגורה בחיינו.
ואמא שלנו היקרה? יקרה לנצח.
כשעוברים חוויות קשות יחד, משהו מתחבר. גם אם אלה חוויות שעברנו איתה, כביכול המגינה שלנו, היחד הזה לעולם יישאר חזק.
אוהבת אותך.
תודה על כל מילה שלך.
אתה אח יקר.
כמה רגשות עורר בי הפוסט שלך.
כעס-על אדישות של אמא שלא התגרשה בזמן, שפחדה והדחיקה
עצב-על סבל של אותה אמא ועל הסבל שלנו
אהבה-על אמא מדהימה שסבלה רוב חייה מבעלה. אמא שאותה תמיד אוהב
שמחה-על כך שלמרות כל הסבל שעברת הצלחת לגדל 3 ילדים חכמים ויפים(חוץ ממני זתומרת:) )
דאגה-את לא יודעת כמה אנחנו דואגים לך ,כל כך רוצים שתהיי מאושרת.,שמגיע לך פיצוי על שנים אבודות שלא יחזרו עוד.
אמא במילה אחת : אוהב
ולך שרוני:נשבר לי הלב שקראתי מה שכתבת.כל כך מקסים,מרגש,עדין,מצמרר.
אוהב אותך...תמשיכי לכתוב מדהים ולרגש כמו שאת יודעת.כמה מוכשרת
תודה לך מלכה.
רגישות נדירה יש בך.
שרונה
את ניצחת.
את יכולה להרגיש.
את יכולה לסלוח.
את יכולה לאהוב.
את יכולה לזכור
את יכולה לשכוח
תהילה(אלישיה)
בחזרה.
תגובה נפלאה. תודה לך.
מעניין אותי מהיכן היא מגיעה. על מה התודה שלך.
כתבתי בתגובה קודמת ליפעת.
מהו אומץ בכלל?
זהו מצב של אמת ופחד מהולים. התמודדות. שילוב. פשטות.
חשיפה?
אני לא מתביישת לספר מה חוויתי ואפילו גאה בחיים האחרים והשונים שהיו ושיש לי.
כשאתה "חושף", אתה גורם לאנשים אחרים להתחבר לאותן תחושות שאולי הם פחדו להתמודד איתן.
כשאתה "חושף", אתה נותן לגיטימציה לאחרים להוציא מארכיון ליבם, את האמת שלהם.
תודה לך.
עושה לי טוב לראות אותך תמיד בתגובות.
כנ"ל.
מהו אומץ?
זו אמת שלא פוחדים להתמודד מולה.
זה רק זה.
תודה יפעת יקרה.
"אהבה יכולה להיות מהולה בכל כך הרבה רגשות נוספים"
לגמרי.
תודה.
ניצוצות הם תחילתו של אור גדול.
אני שמחה שדרך מילותיי הוא הגיע.
מכאן, את מחליטה אם להופכו לאור.
חיבוק חזרה, אישה מדהימה.
חיבוק
אלוהים, איזו חשיפה.
איזה אומץ.
גרמת לי לרעוד מבפנים. זה לא קורה הרבה.
אוהבתותך מותק
גם לכתוב את זה. להעלות את הכל על הכתב, לחלוק, לספר, לתאר, לשתף, דורש כל-כך הרבה אומץ. כל-כך הרבה.
את אמיצה ואת כותבת נפלא.
ואני שמחה שאת בוחרת להשתמש במילה הכתובה כדי לשטוף החוצה את מה שמרקיב אותך מבפנים ולא בוחרת באותה הדרך של האב.
חיבוק+ כוכב.
ללילות עם שינה ערבה וימים של אושר גדול.
שרונה,
את כותבת נפלא. קראתי, התרגשתי, ובכיתי.
אהבה יכולה להיות כל כך כואבת.
אהבה יכולה להיות מהולה בכל כך הרבה רגשות נוספים
כמו זו שיש לך לאמא שלך. אבל עדיין, יש לך אמא שכן אוהבת אותך ואת אותה.
מעריכה את האומץ שלך, כנות ויכולת התמודדות.
שולחת לך בקשת חברות,
קשת בענן
רק משאירה לך סימן קטן שהייתי כאן וקראתי. ודמעתי.
ועכשיו אני חושבת. עליך, על אמא שלך, על המכלול המטורף הזה.
ועלי כמובן. כי במה שכתבת ראיתי פתאום ניצוץ של משהו שמסביר לי אותי. ואולי בגלל שזה כל כך כל כך טעון זה בא רק כניצוץ ונעלם. אקרא שוב. אולי יתבהר.
תודה שכתבת את הדברים.
(שזה חיבוק כמובן
)