כן, הגיע תורך. כל הזמן אני מדברת וכותבת על אבא. ומה איתך, אמא ?

שבעה חודשים ישבתי לך שם בבטן, חודשיים פחות בגלל התנהגות טובה. הייתי עוברית מדהימה ורציתי כבר לצאת החוצה לעולם. אבל מה? התברר לי מאוחר יותר שה"בחוץ" הזה הולך להיות הכלא האמיתי של חיי ושאת נמצאת כבר במאסר העולם שלך, אמא שלי יקרה.

אני אוהבת אותך. מאוד אפילו. זה כבר גובל בחמלה. כן ולפעמים אני שונאת. איך אפשר שלא?

אבל אוהבת היא המילה שתתאר את התחושות היותר חזקות שלי כלפייך.

כי את החברה הכי טובה שלי. את האדם היחיד בעולם עליו אני סומכת. רק בך אני מאמינה באמת, למרות כל מה שגרמת לנו לספוג.

וספגנו.

אוי אמא'לה, כמה ספגנו. כמה מכות קבלנו אנחנו, כמה מכות קיבלת את. ואיך יכולת? איך??

אני זוכרת כשהייתי בת שבע, בדירה הקטנה ההיא עם המטבח האמריקאי המפואר, אבא היה לובש את הפיג'מה הכתומה שלו. תפוז הוא לא היה. הוא היה מכונת מכות מהלכת ומקללת. בועת כאב פנימית וחיצונית. ואת, שק האיגרוף הראשי.

פאק. לא יכולתי להבין את זה. ביום ההוא, אחד מיני רבים,  הוא סגר את דלת חדר השינה, היכה אותך עד זוב דם ולב מדמם, ואת, נשמה אהובה שלי ויקרה, בכית כמו בת שלוש, יללת מכאב, לא הבנת ולא קלטת שזה קורה לך. ואיך שתקת אחר-כך? איך לא הגבת? איך לא פצצת אותו במכות חזרה, או הלכת למשטרה, או לקחת אותנו בשתי ידייך וברחת מהכלא הזה. פאק. אמא. למה? כשאני מחשבת את זה, אז היית בעצם יותר קטנה ממני. ילדה-אמא. היית בת 27.

אני אוהבת אותך. ולא אבין לעולם. לא אבין לעולם. לא אבין. לעולם.

עשרים שנה ראיתי אותך מקבלת מכות בגוף ובנשמה ובתוך כל זה מצליחה בעבודתך כסגנית מנהלת בית-ספר. מקבלת תעודות הצטיינות. היית בשלנית מעולה. הבית היה תמיד מבריק. הכל היה נראה טוב. הכל היה נראה יפה. הכל היה רקוב מבפנים. מלוכלך, מגעיל, עצוב, שחור, עלוב, שיקרי, מעוות, כפוי-טובה, אומלל. הכל היה אבא. הוא היה שם תמיד. את היית שם בצד. את היית החיבוק אחרי המכות. את היית החיזוק אחרי הקללה. את היית שק האיגרוף. שלו.

אני יודעת שהיום מציפות אותך רגשות אשמה חולניות, מטורפות, כאלה שלעולם לא ייעלמו מליבך עד יומך האחרון, יפה שלי. אני מבינה אותך. זה הגיוני. הרי הבאת אותנו לעולם, אחריות לא קטנה ולא עמדת במשימה. גם ההורים שלך כנראה. בגלל זה היית במקום הזה. אבל זה לא צריך לעניין אותנו כילדים. ממש לא. הכי לא שבעולם.

אני אוהבת אותך. את לא יודעת עד כמה. את נשמה טהורה. תעשי למעננו היום הכל. תמיד תהיי גם אם קשה לך עם עצמך. וקשה לך עם עצמך. רע לך להיות אמא שהזניחה. אני יודעת. אבל אני אוהבת אותך בכל נשמתי.

אני מתגעגעת אלייך. לפעמים אני לא מסוגלת לשמוע אותך כשאת מתקשרת. הניתוק הזה מהרגש עדיין שם. הבריחה הזו. אבל זו את. אמיצה. חזקה. על שיצאת ממאסר העולם ההוא.

ועכשיו כשאבא כבר לא בחיים, הכל נראה מוזר מידיי. כאילו הוא נתן את חבטת חייו וברח. הדליק את האש ושכח לכבות.

במשך כל חיינו נמשיך לכבות אט אט את האש הזו. אש צורבת, כואבת, משאירה צלקות.

במשך כל חיינו, נטפל בפצע הענק הזה מאותה חבטת חיים.

במשך כל חייך תמשיכי להרגיש רע על כל מה שהיה.

במשך כל חייך תמשיכי לתת לנו ממה שאין לך.

במשך כל חייך תכבי אט אט את האש הזו.

אבל היא עדיין דולקת בך. לפעמים הכיבוי עצמו קשה. אש קטנה וחמימה של כאב יכולה לאזן משהו בחיים. כיבוייה יהיה לך קר מידיי. אמיתי מידיי. צלול מידיי. והצלילות תכאיב לך יותר. תציב אותך מול מראת חייך.

אז לא משנה. תשאירי מעט אש דולקת. תחיי רק איך שאת רוצה. תבחרי רק מה שאת רוצה. תהיי רק עם מי שאת רוצה. תבכי כשבא לך, תצחקי כשאת מרגישה צורך לזה, שימי זין על כל מי שלא בזין שלך ותהיי תמיד את. סופסוף. 

אני אוהבת אותך. לעולם. בכל ליבי. את שלי. האמא הכי בעולם.

ואני רוצה שזה יימשך כמה שיותר. הכי הרבה. הכי חזק. 

נשיקות יקרה שלי,

אוהבת תמיד.