אני לומד תואר שני.

בחיי לא חשבתי כי אומר מילים אלו.

לאחר טראומת הראשון, סברתי לתומי שמיציתי את השכלתי.

טעיתי. ובגדול!

אני נמצא במסגרת הסמסטר השני ללימודיי ואתמול קרה המקרה והגעתי להבנה.

ההבנה צמחה לאחר שפגשתי בחור נחמד הלומד איתי שהחליט להפסיק לימודיו.

שוחחתי עימו, ולדבריו המכללה(בה אני לומד) לא סייעה לו בלימודיו

והתעלמה מצרכיו. זה הזמן לציין, כי הוא לקוי ראייה.

לא נקטתי עמדה בנושא. פשוט הקשבתי וניסיתי להבין מה באמת הוא מנסה לומר.

ניסיתם פעם להקשיב לאדם במשך 3 דקות מבלי להגיב ולו במילה?

אני ממליץ לכם לנסות. זה ילמד אתכם דבר או שנים על התרבות בה אנחנו חיים,

על האדם העומד בפניכם, עליכם.

באותן 3 דקות ניצבתי, מביט בשפתיו זזות, עיניו ממצמצות, ידיו מתרוצצות לכאן ולכאן

בעודו מנסה לבאר בפניי את דבריו.

המראה שנגלה בפניי היה מרתק. מולי הלכה והתרוממה דמות שונה מזו שהכרתי.

אדם חדש, שלא זכיתי להכירו. שלעולם לא אזכה לפגוש בשנית.

הלכתי מתוך תחושה מסויימת של החמצה, מלווה ברייקנות תהומית.

האם כך אנו מעבירים את חיינו?

עצוב... באמת עצוב....