פרק 3 , דן ומנתח את הנחות המובחנות של אריסטו שבמחשבה הקלסיציסטית המזהה ומגדירה מהי יצירת מופת ודורשת ללכת בעקבותיה. המבקרים הקלסיציסטיים מאמינים שקיימות יצירות מופת שהם מודלים קלאסיים לאפוס, לטרגדיה, לקומדיה, לפסטוראלה, לסטירה, ולאלגיה.. לספרות, לציור, לפיסול ולאדריכלות. המודל של הביקורת שאריסטו הציע שרד ונשאר רב השפעה במשך כ - 2000 שנה עד למחצית המאה ה- 18. דרישתו של אריסטו היא לז'אנר ולא לאוניברסאליות. כיוון חדש זה הוביל לעידן חדש, למושג הגאון. מושג הגאון כתפישה חדשה של האישיות היוצרת והאישיות הקולטת. במאה ה - 18 הופיע המקוריות והדרישה למטרות חדשות כתכונה אסתטית רצויה כשלעצמה, וללא הגבלות קודמות.
הגאון והטעם.
עמדת הרומנטיקנים במאה ה - 19 מעוררת את הצורך לעסוק מחדש במושג הגאון. הגאוניות היא היכולת ליצור משהו מקורי לחלוטין. הגאון הוא האיש היוצר את הכללים לתחום החדש של היצירה שלא הייתה קיימת לפני כן. הגאון מנסח את הטבע באופן אינטואיטיבי. על פי עמנואל קאנט, הטבע נותן לאמנות את כלליה, האמן הגאון הוא המדיום המקבל מן הטבע כללים, שהוא בעצמו אינו מודע לקיומם. מכל מקום הגאוניות מוכרת תמיד ככושר יצירה בלתי-נרכש ובלתי-נלמד. על כן מוכרת אישיותו של האמן כחריגה. בעיני התיאוריה של המאה ה -18 (ניוטון או אינשטיין) אינם גאונים. ואילו רקדן הממציא סוג חדש של ריקוד או מחול עשויים להיחשב לגאוניים.
ההנמקה לתיאוריה זו נובעת מהטיעונים הבאים: איש המדע צריך להיות מסוגל להסביר את החידושים שבתיאוריה המדעית שלו, וכל הגילויים צריכים להיות חשופים לתיאור ולהנמקה. כל אדם בעל מנת משכל מתאימה צריך להיות מסוגל להבין איך הגיע איש המדע לתגליתו. לעומת זאת האמן החדשן אינו חייב להיות מסוגל להסביר כיצד הגיע לאותו יסוד ביצירתו. מדובר כאן בדבר מה שאינו ניתן להסבר, שהרי הכללים אינם מפורשים. אנו רק מתפלאים מגדולת היצירה, בלי שנוכל להסביר גדולה זו כתוצאה של ציות לכללים. תכונות אלה כמובן נדרשו גם מקולט האמנות והמבקר את היצירה. לשם כך נדרשת יצירה וקליטה אינטואיטיבית שאינה ניתנת לתיאור במונחים של כללים וחוקים. הטעם הוא הקוד ליוצר הגאון , הטעם כאסתטיקה מסוג של עובדה הדומה למעריך מזון על ידי טעימה שבעקבותיה יתקיימו קריטריונים להכרעתו.
סוף המאה ה- 17 ותחילת המאה - ה 18 משמש מונח הטעם כדי לציין יכולת של הערכת איכויות אמנותיות הנעשית ללא כללים. שימוש בפילוסופיית הטעם הייתה לחלק בתפישה החברתית בצרפת, אנגליה וגרמניה. בצרפת הגדירו את המונח טעם כתנועה ראשונית של הרוח, כאינסטינקט של התבונה. המבקר האנגלי אדיסון מגדיר את המונח, ככושר הנפש להבחין במיני היופי של היוצר מתוך עונג.
כושר הטעם הופך להיות חלק מכשרים כגון: חושים זיכרון דמיון, השכל והתבונה. הפילוסוף דוד יום הופך את תחום הטעם לאחד מחמשת הנושאים שהם מעניינה של הפילוסופיה. פילוסופיית הטעם שהוחלפה במונח אסתטיקה הולידו שאלות שונות ומורכבות. האם הגאון עצמו צריך להיות בעל טעם?האם הוא כושר נפשי ומהו יחסו לחושים?מה חלקו של הזיכרון והדמיון?האם כושר הטעם מוגבל לחוש מסוים?האם הטעם הוא בכל התחומים או אולי לתחום אחד?מהו יחסו של הטעם לרגשות, למוסר?האם אפשר להסיק כללים משיפוטו של האיש בעל הטעם הטוב? איך לבאר הבדלי טעם בין אנשים שונים, בין תרבויות שונות, בין גילים ועוד?הטעם עצמו פועל ללא עבודה אינטלקטואלית, ממש כמו החושים.
הוגים רבים באנגליה ובצרפת עסקו בסוגיה, אבל לניסוח שיטתי נוכל להתייחס בפילוסופיית הטעם של עמנואל קאנט, המסכמת בצורה הטובה ביותר את אורח המחשבה של המאה ה - 18. משפט הטעם הטהור לפי קאנט.תורתו של קאנט על 'כח השיפוט האסתטי' שואפת לתאר את משפטי הטעם כשיפוטים הנבדלים משיפוטים על האמיתי, על המועיל, על הטוב ועל הנעים. קאנט ניגש לבעיית הטעם כבעיה של שיפוט, ובין השיפוטים האנושיים קיים השיפוט האסתטי שקאנט קורא לו "משפט הטעם הטהור". טענתו של קאנט: כל שיפוט נסמך על התנסויות ועל רשמים, והטוב הוא שיפוט הנסמך על שיקול דעת. שיפוט הטעם נסמך על הנאה שנגרמת על ידי עצם ההתבוננות באובייקט מסוים. אנו עשויים ליהנות מאובייקט שעשוי הוא לשמש לסיפוק האינטרסים שלנו, או מלמד אותנו דבר מה חדש. במילים אחרות: אנחנו מסוגלים ליהנות מאובייקט הגורם לנו סיפוק אינטלקטואלי, תועלתי, רגשי או מוסרי, ועלינו להוסיף שסוג הסיפוק המבוסס על משפט הטעם הטהור הוא סוג מיוחד במינו. כיצד נדע זאת? קאנט מציע ארבעה מאפיינים כלליים למשפט הטעם, אשר כולם נמצאים ומתקיימים בשיפוט האסתטי. ארבעת האפיונים.1. יפה הוא מה שמעורר הפקת נחת ללא אינטרס.2. יפה הוא מה שמוצא חן ללא מושג.3. יפה הוא מה שיש לו צורה של תכלית.4. יפה הוא מה שמוכר ללא מושג, ומעורר ציפייה להסכמה כללית.
הסבר האפיונים:
1. ההנאה בהתבוננות שלנו באובייקט אינה קשורה בצורך פיזיולוגי או פסיכולוגי, שיש לגרום לו לסיפוק ברמה של האינטרס. הסיפוק האסתטי אינו מוכרח להתקיים בנו במצב פיזי או פסיכולוגי המופיע בפנינו כמחסור, אנו מספקים את האינטרס שלנו באכילה, בשתייה על ידי כך שאנו צורכים את האובייקטים, ואילו באסתטי אנו בהתבוננות בלבד, כתוצאה מכך אנו אדישים לקיומו הממשי של האובייקט, הוא קיים לפנינו רק כדימוי של האובייקט.
2. במאפיין השני של משפט הטעם בא לידי ביטוי הערעור הקלסיציסטי בכך שמונח היסוד לביקורת אסתטית הופכת לביקורת בלתי ז'אנריסטית. ללא מושג - ללא צורך בקריטריונים לזיהוי כללים ושל קטגוריות קודמות. השיפוט של דבר מה יפה, צריך להיחרץ ללא כל פעולה אינטלקטואלית של השוואה.
3. באפיון השליש של היפה נכנס קאנט לאפיונם של האובייקטים. שני הראשונים אינם מתייחסים לאובייקט, אלא להנאה הנגרמת על ידי אובייקטים מסוימים, ואילו השלישי יפה הוא מה שיש לו צורה של תכלית אומר משהו על האובייקט. הבחנה זו של קאנט מעניינת אותנו, אילו היינו מסתכלים וחושבים על האובייקט בהתבוננות הקשורה לתכלית, הרי אז היינו הופכים אותו לאובייקט של ההכרה המדעית, כלומר התואם למושג.חשיבה שכזו הדורשת קריטריונים ובכך הייתה מסיטה את ההתבוננות אל התחום המועיל, והיינו משבחים אותו על שגרם לנו סיפוק של הערצה לדברים. אולם בעיני קאנט כל הדברים האלה פסולים במשפט הטעם הטהור. בעיני קאנט אין מקום לתועלתיות, לא במוצר האובייקט ולא ברגש. קאנט מדבר על האובייקט האסתטי כאלמנטים צורניים הנראים כמתואמים זה לזה, כל החלקים נראים כמתואמים לשלמות, והשלמות נראית מתואמת לכל החלקים. תואם זה הוא מעורר את הרושם של העדר שרירותיות או מקריות, ועל כן מקבלת היא צורה של תכליתיות.
4. האפיון הרביעי מסכם את שלושת האפיונים הקודמים. היפה הוא מה שמוכר ללא מושג, כאובייקט של הפקת נחת הכרחית. הפקת נחת הכרחית היא ההנאה מן היפה לכל אדם. אני מודע שההתבוננות באובייקט היפה עורר בי הנאה שאינה קשורה באיזה תכונה שלי אז ברור שההנאה קשורה בתכונתו של האובייקט. תכונתו של האובייקט גורמת הנאה שצריכה להתעורר בלב כל אדם שמתבונן באותו אובייקט. עם זאת איני יכול לכפות הנאה זאת על אדם אחר, כי אין לי מושג על היפה ואין לי קריטריונים לזהות את היפה. על פי קאנט המהותי לשיפוט האסתטי הוא לנוע בין השיפוטים הסובייקטיביים לאובייקטיביים ולא למצוא מנוח בשום תחום. משפט הטעם של קאנט מבטא מצב ביניים המעורר ציפייה להסכמה כללית על באמצעות סובייקטים אחרים המגיעים בסופו להסכמה. קאנט מודע לכך שכל דבר המוערך הערכה אסתטית ניתן להערכה גם מנקודות מבט אחרות. ואינו כולל הערכת יצירה מנקודת מבט מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית. כלומר: הייחוד של החוויה האסתטית בהשוואה להנאות אחרות מאפשרים את האוטונומיה של היפה. יצירה שיכולה לספק לנו מעט מאוד אינפורמציה על העולם יכולה להצטיין ביופייה.
האוטונומיה של היפה מערערת על אפשרות שאובייקטים מעשי אדם יהיו מוערכים על ידי גורמים חוץ-אסתטיים. יוצא מכך ששאלות על הטוב והמועיל, ייצוג מעניין של המציאות, או ביטוי רגשות נופלים ואינם נכללים בהיבט המצומצם של התבוננות אסתטית. מה שאנחנו רואים החל מהמאה ה - 18 כאמנויות יפות הוכרו ביון כאמנויות מחקות, מימטיות. היונים האמינו שהיצירה מחקה מצב נפשי מסוים. ממינים מחדש את הפעילויות האנושיות, ויוצרים מחדש את המושג של אמנויות יפות כפעילות אנושית, שתכליתן העיקרית היא ליצור אובייקט שיגרום להנאה אסתטית. הרעיון לאמנויות יפות קשור למכנה המשותף של החלוקה בין ציור, פיסול, אדריכלות מוסיקה ושירה מחול ותיאטרון. כאשר שבע אמנויות מוכרות כשותפות זו לזו, מקבלת הביקורת צורה חדשה כיסוד אוניברסאלי של האמנויות, האסתטי. על ידי כך מוכרת יצירת אמנות כיצירה, שהדיון בה מחייב לא רק רקע אינטלקטואלי מתאים, אלא גם רגישות טבעית של המבקר, שאינה נרכשת על ידי לימוד וידע. כאן צומחת בעיה מרכזית לגבי הביקורת. ביקורת הטעם שהייתה דומה לפעולת ההערכה המוסרית או המשפטית, מתחילה לקבל אופי דומה לעבודת האמן. דמות המבקר כמו האמן עצמו, הגבול בין יצירת המבקר לבין יצירת האמן מיטשטשת.
נושא זה מעורר את שאלת הסובייקטיביות והאובייקטיביות של שיפוט הטעם. האם חופשי המבקר מן ההנמקה לשיפוטו ממש כשם שהיוצר הגאוני חפשי מן הצורך להסביר את יצירתו. כאן החלה להתערער האוטונומיה של היפה. בכל מהלך הדיון עלה והתברר הרעיון המרכזי של האסתטיקה של המאה ה - 18 כרעיון שיצר את האוטונומיה של היפה. הרעיון שגם בטבע וגם באמנות ישנם אובייקטים המעוררים בנו סיפוק של הנאה מיוחדים במינם, ושאינם נובעים מסיפוקים אחרים. הערכה האסתטית צריכה להינתן ללא תלות בהערכה אחרת , למרות שיכולה היא להיות מוערכת באופן שלילי מנקודת ראות אחרת, חברתית, דתית, מוסרית, מדעית, וכד". |