עבדתי פעם בחברה שהקונצנזוס בקרב רובנו היה שהיא מקום שטוב להזדקן בו.

כלומר, זאת היתה חברת הייטק, אבל כזאת שעוסקת בתחום "רציני", לא האינטרנט שמינטרנט או סלולר כמו רוב חברות ההייטק בארץ. זאת לא היתה חברה שהיתה זקוקה למעצב גרפי.

החברה, הבה נקרא לה X  (היה לי שם הרבה יותר טוב אבל לא מתחשק לי להחשף מדי. חבל), הוקמה באמצע שנות ה-90 וגרעין המייסדים נשאר שם עד היום. כלומר, עד אתמול. אבל אני מקדימה את המאוחר.

ובכן, אותו גרעין מייסדים, 10 אנשים בערך, הפכו למנהלים גדולים עם המון אופציות ומשכורות שמנות ו... איך להגיד בעדינות? אלה שאני הייתי במגע איתם חיו חיים נוחים. הגיעו בשעות הנוחות להם, טיילו ברחבי הגלובוס ובעיקר - עסקו בפרוייקטים שעניינו אותם. כלומר, הם סרבו סרוב נעלב ועיקש לשתף אחרים בפרוייקט שלהם. הם סרבו סרוב נעלב ועיקש להשתתף בפרוייקטים הדחופים והלחוצים של עמך, של שכבת העבדים שזה היה אנחנו. הם לא ששו לשוחח עם פשוטי העם אם כי מדי פעם הם בכל זאת נטו לנו חסד והאירו את פנינו החוורות בזיוום המסנוור.

הקונצנזוס ב X היה תמיד ששכבת המייסדים לעולם לא תלך לשום מקום. לפעמים המח התפוצץ מהכמות הדלה של עבודה שחלקם הפיק, אבל היתה חבויה בכל התסכול ואי הצדק הזה גם נחמה קטנה: X היא חברה של אנשים מבוגרים יותר מאשר חברות הייטק אחרות. גם אותנו לא ישליכו לעת זקנה, אפילו אם כל העבודות והפרוייקטים יגמרו. X הוא מקום שלא ממש ישימו בו לב אם אתה עמוס בעבודה ועד כמה.

X הוא מקום שטוב להזדקן בו.

כל זה היה נכון עד אתמול. אני כבר לא מכירה שם הרבה אנשים אבל מאילה שאני מכירה, 10 פוטרו אתמול, ביניהם כמה מאושיות קבוצת המייסדים. נותר בכל תבל רק מקום אחד שבו טוב להזדקן - על הספסל בגינה.

הבה נודה על האמת, כל מקום שטוב להזדקן בו הוא מקום עם אבטלה סמויה. חברות ההיטק היחידות שהכרתי ללא אבטלה סמויה הם אלה שהעובדים מרגישים חלק מהחברה (כי היא קטנה) או שהעובדים נמצאים בחרדה (כמו שקורה עכשו כמעט בכל החברות).

למען הסר ספק - חלק ממי שפוטר אתמול ב X, פוטר כרגיל מפני שהם האנשים החרוצים שעובדים בשקט ובשקדנות, אולי יש להם עוד קמט או שניים על פניהם ואלה הן בדיוק הסיבות שגם בעיתות שלום ושגשוג (הן עוד ישובו!) יהיה לאנשים אלה קשה להשיג עבודה - הם צנועים מדי, שקטים מדי ומבוגרים מדי לעולם ההייטק התזזיתי.

מפוטרים טריים יקרים, אני מאחלת לכם שתמצאו עבודה מהר (לא כמוני...)