אנחנו חיים בלי לשים לב על אף אחד ועל שום דבר . אנחנו עסוקים בעצמינו, בבעיות שלנו וברגשות שלנו, אם עוד בכלל נשארו רגשות. חיים עוברים לידינו, כמו תמונות בסרט קולנוע...התרחשויות, זמן, פנים של אנשים...ואנחנו כול הזמן רצים לאנשהו. לאן? בשביל מה? להשיג עוד חלום- למלא את החיסרון הפנימי. והינה סוף סוף השגנו, אבל נשארנו ריקים. ואז מתחילים לרוץ אחרי חלום חדש.אנחנו דואגים לסביבה נוחה ומסודרת, אבל הופכים להיות יותר ויותר בודדים ולא נוח לנו בסביבה שבנינו. זה בטוח גם שהיו לנו חברים, אבל עיבדנו קשר איתם. הייתה גם אהבה, אבל לא הצלחנו לשמור עליה. אנחנו כל הזמן בריצה. עוצרים לשנייה כדי לנשום ושוב ממשיכים- לפסגות חדשות של...ריקנות.לפעמים אנחנו מרגישים כאב כשמישהו קרוב שאהבנו ואהב אותנו הולך... אבל אנחנו לא היינו שמים לב לזה שהיינו מאושרים ואהובים, בגלל שכרגיל מיהרנו. אנחנו לא יודעים מה אנחנו עושים. והינה פתאום, כשאנחנו מועדים, אנחנו מסתובבים לאחור ורואים..הריסות, שהשארנו מאחור. אנחנו מתחילים לשכוח את הפנים של אנשים שלא כל כך אהבנו, שלא נתנו להם מספיק חום ואהבה בלל שמיהרנו. אם יכולנו רק לעצור לרגע ולהרגיש, איזה עולם נפלא יכול להיום אם הוא כולו עשוי מאהבה. הרי כל הטבע מסביבנו נושמת אהבה. ורק אנחנו בעצמינו מפזרים רוע בעולם הזה, שנאה אחד כלפי השני. אולי הגיע זמן לפתוח את הלב, לראות שכול הרע ואי- שלמות נמצאים בנו ולהתעורר מצעקה פנימית, שאומרת שהתעוררה בתוכנו נשמה והיא מבקשת תיקון- תיקון באמצעות אהבה. איך להשיג את זה? איך אפשר ללמוד לאהוב? איך אפשר לבנות עולם יפה בלי מלחמות, בלי רוע ושנאה?על זה כתוב בספרי קבלה. ברגע שאדם פותח את הספרים האלה, הוא מגלה עולם נסתר מאיתנו. וברגע שנגלה אותו אנחנו נבין שה"אני" שלנו זה אהבה, שאין לה גבולות, בגלל שהיא נצחית, כמו העולם הנפלא הזה שאנחנו נגלה בשבילנו.... |