פעם היתה ילדה, היא הייתה מלאת אהבה, לכל הסביבה - פרט לעצמה.

היא הקשיבה למילים הקשות וסגרה עצמה מנחמה וליטופים.

היא העניקה רוך ואהבה ולא ידעה לקבל, לא עזרה , לא אהבה.

בלי הבנה שגם לה מגיע, בלי ההתפיסה שגם לה מותר.

חיה מבכי לבכי, בנסיון להציל את כל העולם.

איבדה אמונה, ויתרה על עצמה.

בנתה חומה ללא כניסה.

היא לא ראתה את כל האהבה מסביבה.

לא הייתה בשלה, לפתוח את עצמה בשבילה.

בחלוף הימים גדלה הילדה והתבגרה.

אור מנצנץ שהיה שם תמיד- גדל והתרחב, חימם אבנים.

החומה התרככה, אבן התמוססה- והאור נכנס אל תוך ליבה.

לאחר תקופה כל כך ארוכה- נפתח ליבה לעצמה.