אמרתי שאני אספר על עוד 15 דקות של תהילה.

יום אחד בכיתה י' חזרתי מבית הספר, אימא שלי הכינה לי ארוחת צהריים והכל היה מוכן. שאלתי את אימא אם היא קנתה עיתון (אז עוד היה פחות מקובל לעשות מנוי), והיא אמרה שלא, אבל אם בא לי אני יכול ללכת לקנות.

בצעד מאוד לא אופיני לילד בן 16 מפונק שכמוני ירדתי לקיוסק וקניתי ידיעות אחרונות, התיישבתי מול השניצל, הפירה והסלט... והתחלתי מעיין בחדשות היום. ראיתי שצפויה להסתיים השביתה באוניברסיטאות, קראתי על הדרבי בין הפועל חיפה ומכבי וחיפה, ועל כך שרבין החליט שלא לפנות את המתנחלים מחברון.

ואז הגעתי לעמוד האחרון

"אימא!!!!! אני מופיע בעיתון!!!"

אז באמת, יומיים קודם, שמעון פרס (שר החוץ דאז) הגיע לבקר בקן הנוער העובד שבו הייתי מדריך (בורכוב מאוחד! אימפריה!) הוא ענה על מספר שאלות על תהליך השלום, וסיפר על ימיו, כשהוא היה מדריך באותו קן ממש.

ואחר כך, התיישב לידי, שאל אותי על הפעילות שלי בתנועה, וצילמו אותנו.

אני יודע שיש כאן בקפה, עיתונאים וסלבס, אנשי עסקים שמככבים יום יום בכותרות העיתונים ואפילו כאלה שמנסים לחמוק מהפפרצ'י. אבל לי - בתור ילד בן 16, זה היה נורא מרגש.

ועכשיו, כשהוא נשיא, אז בכלל.

נ.ב.

אדון פרס, התגייסתי לצבא, ואני עוד עושה מילואים, אבל בניגוד להבטחות שפיזרת לפני 13 שנה, שלום אין. לתשומת ליבך.