שושי שמיר
פוסטים פופולאריים
-
סימנים פשוטים: שירה צריכה קהל אנונימי
21/5/10 | 912 צפיות
-
שיר אהבת המשוררת
8/12/12 | 797 צפיות
-
מזל טוב לצבעוני שחור צבעוני
19/3/09 | 5786 צפיות
-
סימנים פשוטים: היי שלום
2/6/12 | 966 צפיות
-
שירי מקום לתיקון: מושבת קוורץ
28/10/09 | 988 צפיות
-
סיפור: דלת סגורה בחדר של ילדה
8/10/09 | 1335 צפיות
פוסטים אחרונים
- שיר - ע'גמי 5/1/14
- דיני לכתוב 29/12/13
- מחפשת שֵׁם 23/12/13
- שיר - אילמת לא מלידה 13/12/13
- שיר - מה תעשו לי? 6/12/13
- בכה בחה בחק 29/11/13
הסיפור של סמדר
הסיפור של סמדר אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש סיפורי בריאה אישיים, אירועים שהפכו אותנו למי שאנחנו מבחינה רוחנית. אני רוצה לספר לכם סיפור כזה משל עצמי
בוקר אחד בדרך לעבודה, ראיתי בתחנת אוטובוס אשה עומדת. הגרביונים שלה היו בצבע ירוק כהה מצמר עבה, ונראו סרוגים ביד. עליהם לבשה חצאית קצרה בסריגת קרושה, בצבע כחול הפועל, החצאית היתה מצמר בוקלה, אז על הכחול היו עיגולים בולטים בצבע כתום-חום. מעל זה לבשה סוודר מעטפת עבה מאוד ללא כפתורים, קצת קטן ממידותיה, קשור בחגורת צמר, בצבע לבן שבור. ולראשה חבשה מגבעת בצבע אפרסק עז, עם שוליים משתפלים, ומתחת לשולי הכובע נראו משקפיים גדולים מאוד, משקפי שמש. לרגליה היו נעלי ספורט לבנות גבוהות, ועליהן ציורים צבעוניים. היא היתה כבת חמישים. כשהבחינה שאני מסתכלת עליה, הסתובבה בחדות ובהפגנתיות והפנתה אלי את גבה. האשה וצבעיה מילאו אותי השתאות ושמחה. המשכתי ללכת והרהרתי לי: זה ודאי לא מקרי. זה לא שיש לה זוג גרביים אחד וחצאית אחת וסוודר אחד וכובע אחד וזוג נעליים אחד. היא בחרה לה את הבגדים האלה. ונורא התחשק לי לחזור אליה ולשאול אותה איך החליטה על זה. ופתאום נזכרתי איך הלכתי יום אחד ברמת גן, בדרך מהאוטובוס לעבודה במעון ליד גן הקופים, ועליתי במדרגות והגעתי לשכונה הוותיקה והירוקה. הבחנתי באשה, במרפסת הקומה השלישית: לראשה היה כובע אמבטיה מפלסטיק בצהוב חמניות. היא לבשה שמלה בצבע ירוק רעל, ומעליה סינר בצבע כחול עז, בוהק. וכשהניחה את המצעים על המעקה והתכופפה אל העציצים שופעי הירק שעל המעקה (ראיתי רק את חלקה העליון), היא נדמתה לי כתוכי ססגוני שנחת על צמרת עץ. נשים שמתלבשות כמו ציפור טרופית יש להן מה להגיד לעולם, וגם יש להן אומץ להגיד את זה, כך חשבתי לי כשהמשכתי בדרכי. אבל השפה שלהן היא שפה זרה, שפה מוצפנת, שצריך לפענח אותה. וכדי לפענח אותה צריך להשקיע מאמץ ממין חדש, זר, שאותו צריך ללמוד מהן. ואז נזכרתי בסמדר, שבדרך למוסד שבו חיה מתחילת חייה, ראיתי את האשה-תוּכִּי. זה היה מעון לילדים עם דאון סינדרום, ילדים שמכנים אותם מונגולואידים בגלל צורת העיניים שלהם. כשהתחלתי לעבוד במעון כרכזת חינוכית, ממש לא היה לי מושג איך להתחיל ליצור קשר עם הילדים. כמו רוב האנשים לא הכרתי שפה אחרת משפת המלים. מי שקל לו לדבר במלים, לא שם לב לשפות הרבות האחרות שהגוף יודע לדבר. הרבה זמן ניסיתי 'לשכנע' את הילדים לדבר בשפה שלנו, עד שסמדר החליטה ללמד אותי את השפה שלה. כשהכרתי את סמדר היא היתה בת קצת פחות מחמש, קרובה מאוד לגיל של בתי הקטנה, ורחוקה ממנה שנות אור. המטפלות לא אהבו אותה. כבר כמה שנים היא היתה בסטטוס ביניים כזה - לא מדברת ולא הולכת, אבל גם לא חסרת ישע, לא תינוקת במיטה - שבהם קל לטפל. היתה בה מין עיקשות כזאת, כאילו אטימות. אף אחד לא הצליח ליצור איתה קשר, אז אמרו שיש לה קווים אוטיסטיים וההסבר הזה הרגיע את כולם. סמדר היתה ילדה דקה מאוד, עם פנים עדינים, עור כמעט שקוף בעדינותו, מעדיפה יותר מכל לשבת או לעמוד במיטה ולבהות בחלל בעיניה השחורות, הגדולות והבורקות. אני זוכרת את הניסיונות הנואשים שלי. לקחתי אותה לרצפה, ישבתי מולה, ניסיתי עליה את כל התרגילים הכי מושכים וחינניים שלי. שום דבר. קשר עין, פשוט התחננתי לקשר עין איתה. ממש תקעתי את עצמי מול עיניה. שום דבר. במין חיוך דק על שפתיה היא היתה מסובבת לאיטה את פניה, מדלגת על העיניים שלי, ונועצת בתקרה את עיניה, כאילו היא שומעת משם איזה מוסיקה מופלאה, שאף אחד מלבדה לא יכול לשמוע. וכך נמשך הדבר ימים רבים מאוד. יום אחד עבדתי עם ילדה אחרת בחדר של סמדר, והרגשתי שקשה לי מאוד להתרכז. דקות ארוכות עברו עד שתפסתי, שסמדר עומדת במיטה שלה ונועצת בי מבטים. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שלמדתי על בשרי את משמעות הביטוי מבט חודר. החלטתי לנסות את מזלי, אולי הפעם אצליח איתה. הוצאתי אותה מהמיטה אל הרצפה, התיישבתי מולה והתחלתי לשחק. אבל לא לזה התכוונה סמדר. היא נגעה בקלות, בעדינות, ביד שלי, ואחר כך זחלה מתחת לאחת המיטות והתיישבה. ברגע הראשון לא הבנתי את הרמז, אבל מיד תפסתי, וככה כמו שאני גדולה, זחלתי אחריה. היא בחרה מיטה גבוהה במיוחד שאפילו אני יכולתי לשבת תחתיה. התיישבתי לידה מתחת למיטה. סמדר נגעה בלחי שלי והפנתה בעדינות את פני אליה, עד שהעיניים שלנו נפגשו. ואז היא התחילה לספר לי על עצמה באמצעות העיניים. זרם של תחושות עבר מעיניה אלי, בעוצמה, ברגישות. ואני שמעתי. הרגשתי שהיא נותנת בי אמון, שהיא מאמינה שאני יכולה ללמוד ממנה, למרות שהיינו כל כך שונות. הייתי גאה בעצמי. וכל כך נרגשת. אחרי זמן רב מאוד התיקה ממני את מבטה וזחלה אל החדר ואני אחריה. התיישבתי והיא באה אלי וחיבקה אותי. זה היה כמעט ללא נשוא. הרגשתי שאני עולה על גדותי ונשפכת החוצה. הגוף שלי כמעט איבד את גבולותיו מרוב האהבה והכאב שהיא הערתה לתוכי. מזל גדול שהיא ידעה בדיוק מתי להפסיק. היא התיישבה מולי, לקחה את המשחק שהכנתי עבורה, ובמיומנות התחילה לשחק בו, מדי פעם מעיפה מבט אל עיני. כל אותו יום הרגשתי מלאה וגדושה עד מחנק. לא ידעתי איך לפרוק את המטען שהעבירה אלי, חשבתי שככה זה יישאר לתמיד. וזה באמת נשאר, החנק הזה בגרון, הוא נמשך ונמשך. יומיים אחר כך הלכתי לחוג דרמה יצירתית שבו השתתפתי. המנחה אמר - היום נעבוד עם חפצים. כל אחד בתורו יבחר לו חפץ, וידמה אותו למשהו מאוד משמעותי בחייו ויעשה איתו משהו. לא צריך לדבר, רק לעשות. בחרתי לי מזרן מגולגל שהיה מונח שם, לקחתי אותי אל מרכז החדר. חשבתי על סמדר ולא ראיתי איך אפשר לעשות משהו עם מה שנתנה לי. אני זוכרת שלא רציתי. שלקחתי את המזרן ההוא ונפנפתי עליו והלכתי. אבל הקבוצה לא הניחה לי. הם אמרו לי - זייפת. לקחתי את המזרן הזה והתחלתי לפרוש אותו, סנטימטר אחרי סנטימטר, ולנקות אותו, סנטימטר אחרי סנטימטר, פירור אחרי פירור. זה כאב. זה היה מאמץ שלא הייתי ערוכה לו. והם חיכו בסבלנות עד שסיימתי. ואז גלגלתי בעדינות את המזרן, הנחתי אותו בצד וחזרתי למקומי. הם הביטו בי בהשתאות. הם לא הבינו איך יכולתי להיפרד מזה אחרי כל העבודה.
©כל הזכויות שמורות לשושי שמיר |
תגובות (22)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כתיבה מקסימה ורגישה להפליא. תודה לך!
מאושרת שהתוודענו(:
רק הרגע ראיתי את מכתבך.
תודה על ההקשבה
שושי
כתיבה יפה ומיוחדת
נהנתי , תודה !!!!
ירמי יקר שלי, באמת לא סיפרתי אז את הסיפור, לא היו לי מלים, אבל בזכות הרגישות שלך ושל הקבוצה, שלא נתתם לי להתחמק, יכולתי לעשות את התהליך המרגש שתיארתי בסוף הסיפור.
חיבוק
שושי
תודה לך, חברתי החדשה, שנכנסת לבלוג וקראת, ותודה על המחמאות.
אני חושבת שמה שאני מתכוונת להגיד זה, שהצבעוניות הזאת היא גם שפה, או קוד, שבו הנשים האלה מזמינות אותנו לתקשר איתן או לראות אותן, להיות נוכחות בתודעה שלנו.
שושי
וכמובן, תודה גם על הכוכב
איזה יופי. מרגש. שושי, בתור המנחה של הסדנה, אני לא זוכר שסיפרת לנו את הסיפור הזה.
סיפור יפה.
את אישה רגישה וטובת לב.
אבל לא הבנתי איך עניין הצבעוניות מתקשר לסוף הסיפור...
השארתי לך ולסמדר כוכב.
איזמרגד יקרה,
תודה על קריאתך ותגובתך,
ועל הכוכב.
שושי
מצטרפת לדבריה של מירי....
אשוב מחר עם כוכב.
א.
אסתר,
תודה על דבריך הנוגעים.
אני מרגישה שסמדר היא המורה בסיפור הזה, ומודה שבסוף הצלחתי להיות תלמידה טובה ולהקשיב לה.
מה שלמדתי ממנה לא יסולא בפז, וזאת ביקשתי לספר.
ואני מרגישה שבאמת חשוב שמורות/ים ומטפלות/ים וא/נשי הוראה ישמעו סיפורים כאלה, כי לבנו לא תמיד פתוח לשמוע שפה שונה משלנו.
ופתאום הבחנתי -שפה - שֶׁפּה - שנוכח, והרי שוב העברית המנצחת הזו, שמבהירה מלה באותה מלה!
אז תודה גם על המחשבה החדשה הזאת
שושי
לשושי היקרה!
הסיפור שכתבת כל-כך אנושי בעיני. כל-כך צריך לשמש דוגמא למורים, מטפלים ואנשי הוראה.
הנסיון שלך לחדור את קליפת רגשותיה של סמדר ולשחרר בה את קפוצת לבה הכואב. ולנסות לעשות זאת על פי דרכה.
הצלחתך היא הצלחת כולנו.
תודה לך!*
אסתר
אסתי,
תודה שקראת
ברכות
שושי
תודה מירי,
אני מרגישה בכל פעם שאני נזכרת בסיפור הזה דווקא את הרגישות של סמדר...
אוהבת
שושי
תודה על השיתוף. יפה .
הסקרנות שלך
להכנס ולהבין עולמות פנימיים צבעוניים היא מדהימה שושי....
אהבתי מאוד את הרגישות שלך לשפת הדיבור הפנימית,
ואת ההתפתחות האישית הרוחנית שאת עוברת דרך טיולייך ביקומים מגבילים של אחרים
עוצמתי מאוד
מירי.
אני אחכה למונית....
שוקי
יגאל יקר,
תודה שנכנסת
שושי
ותודה שקפצת אלי במתיקותך
חיבוק
שושי
יהודית יקרה,
תודה על ההתעמקות והחשיבה והתגובה.
חיבוק גדול
שושי
שושי חמודה
זה פשוט יפה מאוד!
תודה שאת מרשה להכנס
ווואאאאווו. ואפרט: תאורי הצבעים- נפלאים, מצחיקים ומלאי חיות כפי שצבעים במהותם. דיוק מרהיב בהעברת הדבר.
ולסיפור סמדר- את: כל כך מרגש.כל מי שיקרא את הסיפור הזה תהיה לו ההזדמנות לפתוח בתוכו את הדלת לעולם המופלא הזה של תקשורת לא מילולית. הענקת מתנה יקרת ערך לכל מי שיקרא.
תבורכי באהבה רבה כמו זו שיש בך.
לעתים הקתרזיס מגיע כשאנו נכנסים לנעליה של הדמות ומנסים בכל כוחינו להרגיש כמותה. ואת הרגשת כמותה את הכאב, היא כבר מיומנת לזחול ולהתחפר בעצמה. להרגיש כאילו, זה לגעת טיפ טיפה בעולמה, היא לא מודעת לכאב, כי עולמה ממלא אותה. מה שנראה לך לא מספק, מספק אותה. דרכי הנסיון שלך להתקרב לסמדר נקלטו בזמן שלה, כשלה היה מתאים. עובדה שהיא יצרה איתך קשר שהציף אותך והביא למחנק. ההתעסקות עם המזרן, היתה הדרך שלך לפרוק את האטימות שנפרצה. הגעת אליה כשהיא איפשרה לך. אשוב כשיתחדש המלאי