לכל אחד מאיתנו יש משפחה. לפחות, רוב הזמן.

לפני 8 שנים, בעודי סטודנט לקולנוע ביימתי וצילמתי סרט דוקומנטרי

בשם "משפחה ממוצעת עם סרטן". במשך שנתיים עקבתי אחר הוריי,

בנסיון להבין מה מחזיק זוגיות 32 שנה, כשעל פני השטח אין אהבה.

ערכתי עימם ראיונות נוקבים, חלקם עצובים, חלקם מצחיקים.

ובסופו של דבר, נולד לו סרט מקסים ונוגע ללב, שהשתתף בפסטיבל דוקואביב 2001

והוקרן עשרות פעמים בערוץ 8.

מדוע אני כותב על כך?

אולי מפני שהסרט לימד אותי דבר או שניים על זוגיות, שברצוני לחלוק:

במשך כל שנות ילדותי גדלתי מתוך תחושה שהזוגיות בין הוריי היא מכאנית, קרה,

לא ממש אוהבת. לא ידעתי כמה זה השפיע עליי במשך השנים, עד נישואיי.

סבלתי מחוסר יכולת לשתף רגשות, מרצון לשמור על עצמי מלהפגע.

בקיצור, פחדתי מזוגיות.

למזלי, פגשתי את אישתי, שלא הסכימה לקבל אותי כמו שאני...

ומה למדתי בעצם על זוגיות?

אנשים רבים מתחתנים ומביאים מיד ילדים, מתוך מחשבה שכך צריך לעשות.

אנשים אלו מוותרים, למעשה, על השלב הקריטי של בניית זוגיות בנישואים.

בטרם ילמדו להכיר אחד את השני, ללמוד להסתדר עם קשיים אמיתיים יחד,

כלכליים וזוגיים, הם מכניסים עצמם לזוגיות+ילד.

זו אחת הסיבות, ש-50% מהזוגות הצעירים מתגרשים לאחר שנה-שנתיים.

הם לא מוכנים, תרתי משמע, להתמודד עם קשיי הזוגיות.

יש לי כל כך הרבה לומר על הנושא, אבל אשאיר זאת לחכמים ומנוסים ממני.

אני, דרך אגב נשוי מזה 9 שנים, באושר ובאהבה גדולה.