אמרו לי שזה אתר מלא גרפומנים שחושבים שהם יודעים לכתוב. שבטוחים שהם יכולים להוציא ספר מכל הגיג שהם מפריחים ברשומות שלהם.

אז אמרתי, נו, באמת, יאללה, בוא נלך, נראה, נסתובב, יהיו צחוקים, דאחקות.

אז ירדתי שתי קומות, לקחתי את האופניים שלי בצבע תכלת, אלה שנעולות יפה אצלי בחדר האופניים, בקומת הקרקע של הבניין שבו אני מתגוררת, ולקחתי סיבוב ענקי פה, בדה-מארקר-שכונה.

אחלה מקום סידרתם פה. תאורה לא רעה, עציצים, דורמנים שווים, דרינקים לא רעים, הרבה הבל ורעות-רוח, בטח ים של רכילויות וזיונים תחת כל עץ רענן, אבל זה מה שיש בכל מקום על פני הגלובוס. 


אני לא תמיד נחמדה.

אבל אני אמיתית.

לא לייחס לי כוונות זדון אבל אני שונאת להתנחמד ואומרת מה שאני חושבת.

קצת הצצתי.

קצת הסנפתי.
קצת לגמתי וגילגלתי על הלשון.

נחמד פה.

אבל תמיד בצד הדרך יש ערמות של שקיות ירוקות של העירייה. בבוקר, בשמונה, כשאני נותנת רייס בעלייה לבית הספר של הילדים, הם מרימים את הזבל הירוק הזה ומעמיסים וגורסים. אני מקללת וממשיכה עד שמרחוק נשמע כבר צלצול בית הספר במנגינת הפנתר הוורוד.  
 
אין לי ספק שגם פה יהיו כאלה בצד הדרך אבל אני בטוחה שאצליח לסתום את האף עם האטבים המדליקים שקניתי בסופר ביום שישי. מצד שני, בטח אמצא גם כמה יהלומים להתגנדר בהם.

אז עולה על אופני התכלת שלי ולוקחת עוד סיבוב בתקווה למצוא אוויר צח. 

תעשו לי מקום, בחייאת.
 
סלאמאת וברוכים הנמצאים במקום הקטן וחסר הרחמים הזה.