מכתב שקיבלתי מבחור שלא הכרתי.

מכתב מקסים ורומנטי, שהצליח לרגש אותי מאוד (יש שיגידו 'חיזור גורלי'...).

יסלח לי הכותב (אם במקרה הוא יראה את זה), על פרסום המכתב.

זה פשוט אחד המכתבים היפים ביותר שקראתי, והרגשתי צורך לשתף:

היי שירה, תודה שחזרת.

היה לי קשה, קשה מנשוא, וכמעט בלתי אפשרי לכתוב לך את המכתב הזה ברמה הרגשית.

איך כותבים בכלל משהו לאדם שמעולם לא באמת הכרתי? ואכן, את צודקת כשאת שואלת את עצמך וגם אותי: מי זה לעזאזל??? אז אנחנו לא באמת מכירים, אף פעם לא הכרנו היכרות של ממש וזה מאוד קשה לי לכתוב לך מהסיבה הזאת, ולא רק מהסיבה הזאת.

זה נהפך לעוד יותר קשה, כאשר אני מסתכל אחורה ומתחשב בניסיון העבר שלי לתקשר איתך. היו אולי 3-4 ניסיונות כאלו.  בכולם נכשלתי – בכולם שאלת את אותה שאלה: מי אתה?

מדהים – תמיד אותה תגובה... ובכל פעם הכישלון שלי נעוץ בעובדה הזאת, שאינך מכירה אותי.

לא מכירה  = לא רוצה. אני מבין אותך.

לא הייתי כותב לך לעולם שוב (כי כבר באמת מזמן השלמתי שלא יהיה בינינו שום קשר/זיקה וזה בסדר, העולם כמנהגו נוהג וכל אחד מאיתנו המשיך לחיות את חייו האישיים) אלמלא ראיתי אותך ממש לאחרונה שוב באופן מקרי (כמו תמיד זה מקרי) וחשתי טלטלה (כמו תמיד זו טלטלה).

יוצא לי לראות אותך בממוצע פעם ב-5 שנים בערך כאשר אני מחשב את סך הזמן מאז שנתקלתי בך בפעם הראשונה. אני מרגיש מאוד זקן לומר את זה, כמעט לא נעים לי..., אבל זה היה לפני 16 שנים. 16 שנים (!!!!). איך עוברות להן 16 שנים, בלי שאוכל לומר לך בכל הזמן הזה משהו, לפחות משהו קטן?

כן, אני יודע שזה מתחיל להישמע הזוי ומופרך נורא, אבל זה אמיתי ואני מבקש שתמתיני ותקראי עד הסוף.

אז אינני יודע איך הזיכרון שלך. בעצם אני יודע טוב מאוד. את לא זוכרת כלום.

אז הנה בפעם הראשונה, קיצור "מורחב" של "תולדות הקשר" בינינו שמעולם לא התפתח מעבר לדרגת "עובר" בבטן אימו (וכן, אני יודע שאת לא זוכרת כלום מהדברים הללו, אבל אולי תיזכרי בהמשך, אולי..):

הפעם הראשונה ראשונה הייתה באמת ממזמן בשנת 1991. הייתי בכיתה ה' ואת בכיתה ו' (לא מאותו בית-ספר), למרות שאת גדולה ממני רק בחודש.

באותו יום (זה היה יום שני, אני לא יכול לשכוח את זה) בספרייה הציבורית – פעם ראשונה שראיתי אותך אי-פעם. בקומה השנייה של הספרייה, שמיועדת לאלו שבאים להכין עבודות או לאלו מהאנשים שבאים להעביר דאחקות וצחוקים עם החבר'ה..., ישבתי לבד באחד השולחנות הבודדים (החלק הימני מורכב משולחנות קטנים לאדם אחד) ועשיתי איזו עבודה.

את ישבת עם החבר'ה שלך בשולחן "הקבוצתי" שניצב בסמוך אליי והעברת דאחקות, מאוחר יותר גם על חשבוני, כשאת מתלוצצת עם חברייך שאני רק בכיתה ה' (הייתי מאוד גבוה יחסית לגילי).

באותו יום הייתי די אדיש להתרחשות הזאת. איכשהו יצא (שוב תמיד באופן מקרי) שנתקלנו שוב זה בזו כמה חודשים לאחר מכן באותו מקום, בספריה הציבורית, בקומה השנייה, באותם השולחנות. איכשהו יצאתי מאדישותי באותו יום, והתחלתי להרגיש משהו, משהו חדש שעוד לא הכרתי בתוכי לפני כן.

מההיתקלויות הללו אף פעם לא יצא שום דבר. הייתי נער ביישן מאוד, ומאוחר יותר התברר גם כנער חסר-טקט מאוד.

עברה שנה, עליתי לכיתה ו' והגיעה תקופת טרום ל"ג בעומר. יצאתי עם החבר'ה לאסוף קרשים ושוב פעם נתקלתי בך סתם באיזה רחוב. גם את אספת קרשים עם החברים שלך מהכיתה.

אני זוכר את עצמי רוכב  אחרייך ואחרי החברות שלך עם אופניי ברחובות העיר (כמו אדם מוכה טירוף שקיבל פתאום התקפת שיגעון) במרחק זהיר כדי שלא תבחיני בי, למרות שהבחנת.  נסעתי כך כמה רחובות בלי לעצור, לא הבנתי מה אני עושה בכלל, לא חשבתי בצלילות, הייתי מהופנט, מוקסם, עיוור והולך שבי אחרייך. אם היית אומרת לי באותו יום לקפוץ מהגג בטוח הייתי הולך לקפוץ למענך בחדווה וברון (עם האופניים).

שוב לא הייתי מסוגל לעשות שום מהלך שיקדם את רצונותיי ההולכים וגועשים בתוכי להכיר אותך. הביישנות הייתה תמיד בעוכריי.

הגיע ל"ג בעומר עצמו, ובאופן מקרי לחלוטין (כמו תמיד) המדורה שלך ושל חברייך (שהייתה ברחבת החניה של קופת החולים) הייתה במרחק 2 רחובות סמוכים מהמדורה שלי ושל חבריי. עברתי שם במקרה וראיתי אותך. אני זוכר ששוב התחלתי לחוש סערת רגשות בתוכי שהלכה והתעצמה מרגע לרגע. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו ויהי מה. יש גבול לנסיבתיות המקרית שבה אני פוגש אותך בכל פעם, ומי יודע מתי אראה אותך בפעם הבאה. החלטתי לאחר התלבטויות קשות ובחינת האפשרויות בכובד ראש שאני נעזר ב-2 חברים לשם תיווך (למען האמת לא היו שום אפשרויות נוספות...). אז אחד מחבריי  הטובים  שלף אותך מתוך המדורה כדי שתבואי לאיזו סמטה אפלולית שהייתה בהמשך המדורות ותפגשי אותי. עמדתי לבד בסמטה, חיכיתי לך קפוא, עצבני, חסר מנוחה ומבועת עד מוות. לא ידעתי מה אני רוצה לומר, לא תכננתי שום דבר מראש ולא היה לי מושג איך זה הולך להתפתח, והנה את מתחילה להתקדם לכיווני.  היה קשה להביא אותך אליי ("אני לא מכירה אותו", כמובן...) אז באת עם עוד 2 חברות. שתיהן תפסו מרחק והלכו לצד אחד כדי שנדבר ביחידות. 2 החברים שלי תפסו מרחק והתרחקו לצד השני. בשיחה שהתקיימה בינינו לא הפסקת לחייך וחשבתי שאני עומד להתעלף בכל רגע, לא יודע אם מהתרגשות או מהיופי שלך שהכה בי.

"איך קוראים לך"?

"שירה". איך קוראים לך?

"עידו. הממ...אני רוצה להגיד לך משהו, אבל אני לא יודע אם אני יכול".

"מה זאת אומרת"?

"אהה...הממ...תני לי רגע לחשוב איך אני אומר את זה...הממ..."

עוברות 3 דקות מבלי שהשיחה מובילה לאיזשהו מקום.

"אני, אהה...תשמעי..אני רוצה פשוט להגיד...ש...אני לא יכול..."

"שאתה אוהב אותי"?

הלב שלי צנח באותו רגע. לא האמנתי שתנסחי את זה דווקא במילים הללו.

"כן, הייתי רוצה שתביאי לי את מספר הטלפון שלך..."

"מה פתאום, אני לא מכירה אותך בכלל..."(משפט מפתח לאורך השנים)

"אני רוצה אבל להכיר אותך.."

"אני לא מכירה אותך, אני לא נותנת מספר למישהו שאני לא מכירה."

עוברות עוד 3 דקות מבלי שהשיחה מובילה לאיזשהו מקום.

"אז תשמעי, אין שום אפשרות שנוכל באיזושהי דרך לשמור על קשר?  אני רוצה ליצור איתך קשר".

"לא".

השיחה נגמרה, חזרת לחברות שלך ולמדורה שלך.

הייתי המום, חסר אונים ממש, אובד עצות, מנוצח ומיואש. חברי הטוב הבחין בכך ורץ לאחת החברות שלך (בחורה שטנית מתולתלת) כדי לבקש ממנה את הטלפון שלך. כמובן שהיא לא הסכימה, אבל היא נתנה רמז (אלוהים יודע למה).

החבר חזר אליי ואומר לי: "תשמע עידו , יש מספר אבל הוא לא סופי". "מה זאת אומרת לא סופי"???  אני שואל המום, בקושי שמעתי את עצמי מרוב הלם.

"זאת אומרת שיש מספר אבל חסרות בו 2 ספרות".

"מה??? טוב, מה המספר בכל זאת?"

2??5605.

נגמר לי הלילה, כבר לא היה לי כוח לכלום. זכרתי את המספר הלא סופי בראש והלכתי לבכות עם עצמי.

חלפו עוד כמה חודשים, ועמדתי לעבור לחטיבת ביניים. עברתי מיוני התאמה לכיתת ספורט ועברתי אותם בהצלחה יתרה. לא היה לי מושג שאת (באופן מקרי, כמו תמיד) גם לומדת כבר בחטיבה הזאת.

ואז, באותו שבוע ראשון של הלימודים שהחלו כמו תמיד ב-1 לספטמבר (הייתי בכיתה ז' ואת בכיתה ח') ראיתי אותך. בום! שוב פעם סערת רגשות שעולה ומציפה אותי בכל חלקי גופי, אני מאבד עצמי לדעת, לא יודע איך להתנהג. אז לא אמרתי כלום ולא עשיתי כלום.

באותם ימים ראשונים הייתי חוזר הביתה באוטובוס מתחנת האוטובוס שעמדה מול אצטדיון האתלטיקה. גרתי יחסית רחוק מהחטיבה, אז היה טבעי שאחזור הביתה באוטובוס. 5 ימים לאחר תחילת הלימודים (ב-6 לספטמבר) הגעתי שוב לתחנה וחיכיתי לאוטובוס. פתאום ניגש אליי בהפתעה מוחלטת איזה נער שמנמן שנראה לי מוכר מאיזשהו מקום, אבל מעולם לא הכרתי אותו או פגשתי אותו לפני כן.

כן, נזכרתי, ראיתי אותו במדורה שלך כמה חודשים לפני כן.

"נו, אז יצא לך משהו עם שירה"?

הייתי המום, מאיפה לעזאזל  הוא יודע מזה.

"לא, מי אתה"?

"אני הייתי חבר שלה באותה תקופה ובגללך נפרדנו."

הייתי עוד יותר המום עכשיו.

והוא ממשיך: "אבל אני לא מבין מה אתה מוצא בה, היא לא תהיה יפה כשהיא תגדל". (במילים האלו בדיוק הוא השתמש).

הייתי עוד יותר המום מרגע לרגע.

והוא ממשיך: "אגב, היה לה יום הולדת היום".

עכשיו סוף סוף התעשתתי ופתחתי את הפה: "איך קוראים לה"?

הוא מסתכל עליי כאילו נחתתי מהירח. "שירה, מה אתה אסטרונאוט?"

"לא, שם משפחה", אני שואל.

"ניב, שירה ניב".

אני רק זוכר שאחר כך בנסיעה הביתה באוטובוס חשבתי רק על 2 דברים.

האחד, איך לעזאזל רצית להיות עם מישהו שמן ומכוער כמוהו, אבל אותי דחית?

ושניים, איך אני מאתר עכשיו בספר טלפונים את הטלפון שלך, כי כבר יש לי 2 רמזים עבים בכיס:

אחד, זה מספר טלפון שחסרות בו 2 ספרות ושניים, זה שם משפחה.

הייתי ילד אינטליגנט וכמובן שמצאתי בקלות את מספר הטלפון במלואו וגם את הכתובת.

אחרי כמה ימים של התבשלות פנימית התקשרתי למספר המלא וכולי חרדת קודש.

השיחה נגמרה אחרי 4-5 דקות בתגובה קשה שלך שלעולם לא אתקשר עוד למספר הזה. ובאמת לא התקשרתי עוד למספר הזה לעולם.

אבל דבר אחד כן השתנה אחרי אותו שבוע. לא חזרתי הביתה יותר באוטובוס, אלא העדפתי לחזור הביתה ברגל מחטיבת הביניים דרך הרחוב שלך,  עד הבית שלי. חשבתי לעצמי: אולי בטעות אני אצליח לראות אותך ליד הבית שלך, רק לראות אותך רציתי. זה הספיק לי. נשמע פתטי, בדיעבד...

אפשר לומר ששיחת הטלפון הייתה הקש ששבר את גב הגמל אצלי. מאותו רגע, די הרמתי ידיים בנוגע אלייך.

אבל אחרי חודשיים עשיתי עוד מעשה מטופש ושלחתי חבר שישחיל לך בתיבת דואר הזמנה לבר-מצווה שלי. הייתי מאוהב, ניסיתי הכול. לא עזר.

וויתרתי. חלפו עברו להן 3 שנות החטיבה. היו אלו 3 שנים מלאות וגדושות התרחשויות במישור האישי-מקצועי (הייתי אתלט מצטיין וזכיתי באליפויות בכל הארץ) והצלחתי לשכוח ממך. כמעט.

אחרי שלוש השנים האינטנסיביות הללו של כיתת הספורט הרגשתי גמור מבחינה מנטלית. לא הייתי מסוגל עוד להקריב את כל ימי השבוע שלי ואת זמני הפנוי לאימוני אתלטיקה שהפכו ליותר ויותר תובעניים, ונעלמה לי גם חדוות התחרותיות והרצון לנצח כל הזמן. ניסו לשכנע אותי כמעט באלימות שאמשיך בתיכון לכיתת ספורט. כבר לא הייתי מסוגל לכך. רציתי לחזור להיות סתם תלמיד מן המניין ואמרתי: לא!

אז הלכתי להירשם לתיכון. מבלי שידעתי (ובאופן מקרי, כמו תמיד) גם את היית שם, שכבה מעליי (כמו תמיד).

לא קרה כלום בתיכון, לא רציתי כלום ממך והתחלתי להבין לאט לאט ובאיחור מדהים שאולי יש עוד בנות בעולם חוץ ממך. אז כמובן שיש עוד בנות רבות בעולם חוץ ממך, אבל אף אחת לא הייתה כמוך. ואכן, לא הייתה לי אף חברה גם בתקופת התיכון.

עברו 3 שנים, הייתה תקופה יפה בשבילי תקופת התיכון – פיצוי אמיתי לעומת הסבל שהיה מנת חלקי בתקופת החטיבה שדמתה בעיניי לאיזה כלא חשוך. התיכון על מדשאותיו הירוקות ושטופות השמש החזיר אותי לחיים, אבל אז הגיע הזמן להתגייס.

אני אהיה כן, הצבא לא כל כך עניין אותי יתר על המידה. לא הייתה לי מוטיבציה מיוחדת ורצון מיוחד להגיע לשרות קרבי. בראיון הראשון אמרתי למראיינת שלא נראה לי שאני אמות על המסגרת הצבאית. היה מצחיק בראיון הזה. מהר מאוד הבנתי שאף אחד לא שואל אותי אם אני מת או לא מת על המסגרת הצבאית.

אז לא הלכתי ליום סיירות, ואיכשהו התגלגלתי (שוב באופן מקרי, כמו תמיד) לגיבוש סטי"לים של חיל-הים – מעין ברירת מחדל שנותרה במקום ליפול לחסדי הצבא, להמתין ליום הגיוס ולהיזרק לאן שהצבא יחפוץ בכך. רציתי עדיין לשלוט בגורלי.

הגעתי לגיבוש בבה"ד חיל-הים בחיפה בלי יותר מדי חשק. נכנסנו לבסיס בשעות הערב המאוחרות. טרטרו אותנו ותיזזו אותנו כמו בהמות מוכות עד 12 בלילה והלכנו לישון בתוך האנגר ענק ומאובק. ביום שלמחרת קמנו ב-5 לפנות בוקר והתחלנו להתכונן ליום השני שכלל עוד תיזוזים וכניסה לים לכל מיני מבחנים שבודקים את סף הסבל של בן-אנוש.

ואז משום מקום, ממש לפני תחילתו של היום השני הגדוש באותם מבחנים (כמו תמיד באופן מקרי) ראיתי אותך על מדים ונשימתי נעתקה במקום. עשית קורס בבה"ד התברר. מאותו רגע דרמטי ומכונן, חל מהפך של 180 מעלות במוטיבציה שלי שאי אפשר לתאר זאת במילים. ממצב נפשי של אי-רצון מוחלט סיימתי את הגיבוש בהצטיינות רק מתוך המחשבה הכל כך נאיבית ששנינו נהיה ביחד בחיל-הים, ואפילו לא רציתי באמת להיות בחיל-הים. הייתי כל כך נאיבי שחשבתי שבאמת נשרת באותו מקום ו"נחדש ימינו כקדם". כל כך נאיבי.

אז באמת התגייסתי לחיל-הים כעבור 3 חודשים מאותו גיבוש ושבוע אחרי הבגרות האחרונה במתמטיקה. כמובן שהיית רחוקה מאוד ממני ומריח עשן המנועים של הסטי"לים במפרץ חיפה.

אחרי שנה וחצי הגעתי יום אחד לקריה בת"א למפקדת חיל-הים. קפצתי לחבר מאוד טוב שלי, שנהיה קצין לענייני נגדים. ביקרתי אותו במשרדו הממוזג ואז לפתע, באותם רגעים ספורים ששהיתי במשרדו, וזה באמת מדהים, אבל זה אמיתי לגמרי, התקשרת אליו (כן, מקרי לחלוטין, שכחתי לציין). תוך כדי השיחה שלכם, אני מסמן לו חצי בהלם חצי בהתרגשות שאני רוצה לדבר איתך. הוא מחייך ואומר לך בטלפון בסיום שיחתכם: "טוב, שירה, יש כאן מישהו שרוצה לדבר איתך". נטלתי את השפופרת מידיו ואיכשהו דברתי.

כמובן שלא זכרת כלום: מי אני, מה אני ומה אני רוצה מחייך השלווים והרגועים?

זו הייתה השיחה האחרונה והקשר האחרון בינינו. זה היה ב-1999.

כבר עבר די זמן מאז (כשירו של שלמה ארצי) וקרו המון דברים. כל אחד במסלול חייו הפרטיים, חווה את חייו ובינינו אין. המסלולים לא הצטלבו מעולם. שני אנשים זרים מאז ומתמיד.

ביום רביעי האחרון, קבעתי עם חבר לעבודה בשעה 20:00 בדיוק בכניסה לדיזינגוף סנטר. הגעתי מוקדם כמו תמיד, אף פעם לא מאחר לשום פגישה (לא מסוגל לאחר).

אז החלטתי להיכנס פנימה לסנטר ולחכות עד שהזמן יעבור, עד 20:00. התיישבתי סתם באופן הכי מקרי על מעין מדרגה שצפתה הישר אל חזיתה של חנות להלבשה תחתונה לנשים, בשם: Women Only. השעה הייתה 19:40 בשעוני ולא היה לי מה לעשות חוץ מלחכות באפס מעשה. ואז פתאום הגעת, הסתכלת עליי למשך שניה אחת בלבד בעוברך לכיוון החנות. הרגשתי שאני הוזה, חולם, ואת היית ונראית כמו תמיד, כמו שירה. וזו היית את. ידעתי את זה מהשנייה הראשונה.

אני לא יודע למה זה קורה אבל בכל פעם שאני רואה אותך אני מתחיל להרגיש דפיקות בלב ואי-נוחות. נותרתי פעור-פה ונשארתי לשבת במקומי צופה אל תוך החנות שנמצאת בקו ישר מולי, כאילו הכול תוכנן מראש  שאצפה בך מהנקודה הכי קרובה והכי אופטימלית. אני יודע שעכשיו את גם מרגישה אי-נוחות מזה שכאילו הסתכלתי עלייך מאחורי גבך, אבל לא התכוונתי. פשוט היית שם מולי כפי שלא ראיתי אותך שנים, ממתינה שהמוכרת תתפנה אלייך, ואני רק ישבתי במקומי וחיכיתי לשעה 20:00.

5 דקות לפני השעה 20:00 , כשאני מתחיל להרגיש לחץ שמא אאחר (חס וחלילה) לפגישה שלי, אבל לא מסוגל לקום מהמדרגה מול החנות "ולעזוב" אותך שוב, יצאת מהחנות והמשכת לדרכך.

אני כמובן לא יכולתי לעשות כלום. יש לי מספיק טראומות ממך.

תם ונשלם "הקיצור המורחב" של תולדות הקשר בינינו שמעולם לא היה למעשה שום קשר משום סוג. אז אמנם, שירה, אינך מכירה אותי וגם אני לא אותך. אינני יודע ומעולם לא הצלחתי להבין מי את. ייתכן גם שאם היו מושיבים אותנו בכוח בחדר סגור, לא היינו מסתדרים יותר מדקה ביחד. אני לא יודע, אני לא מכיר אותך בכלל. אני רק ראיתי אותך, תמיד רק ראיתי וזה כשלעצמו טלטל אותי עד אובדן עשתונות. מוזר, נכון?

היום היו אומרים עליי שאני שטחי נורא כי רק ראיתי, ולרצות בן אדם רק בגלל מראהו זו אינה סיבה מספיק מושלמת לרצות להיות איתו.

אז זהו שירה, אני אט אט מסיים את מכתבי.

האם אי פעם העלית בדעתך או במחשבותייך הפרועות ביותר, שבמשך כל כך הרבה שנים, נמצא לו אי שם אדם שאת לא מכירה כלל שחדרת לו ללב כל כך מבלי להתאמץ בכלל? אני גם נפעם מעצם המחשבה הזאת.

אם יש דבר הזוי שעשיתי בחיי אי-פעם, הרי שזהו המכתב הזה. לא יכול להיות הזוי יותר ממנו, כל כך בלתי מתקבל על הדעת, כל כך לא הגיוני, אבל באותה נשימה כל כך אמיתי. הדברים יצאו לי מהלב בפעם הראשונה ואני לא מתבייש, לא מתחרט ולא חש שאני מתבזה כשאני כותב לך על רגשות ותחושות שליוו אותי לפני המון שנים, ובמשך שנים עד עצם היום הזה אפילו.

זה מצחיק לומר את זה, אבל למרות שאני אולי חש מעין שחרור אחרי הדברים הללו, עוד מקננת בי עמוק בפנים אותה תחושת חרדה ופרנויה  (אחרי שהורגלתי לכך ממך בכל פעם שניסיתי לדבר איתך בעבר) שמא תגידי לעצמך אחרי שתסיימי לקרוא: "אוקיי, אז מה הוא רוצה ממני עכשיו? אני לא מכירה אותו..."

אז אולי עכשיו את מכירה קצת יותר ממקודם. רק קצת יותר.

אני מרגיש כמו משה שהלך במדבר 40 שנה ולא זכה לראות את הארץ המובטחת.

תמיד היית בשבילי הארץ המובטחת, זו שאליה אני מייחל להגיע יום אחד, אבל באותה מידה הארץ המוחמצת והמפוספסת של חיי. אולי כמו משה, חטאתי מתישהו באמצע הדרך, ולכן לא הצלחתי לזכות להגיע לארץ המובטחת.

ואם אתרגם את זה לשפה פשוטה יותר וישירה יותר: את האהבה הכי גדולה והכי לא ממומשת שהייתה לי אי פעם.

בעוד שלושה חודשים בערך, עומד לקרות משהו מאוד מהותי וטוב בחיי (כך אני מקווה בכל אופן).

אני יותר מאשמח לכתוב לך שוב ביום ההוא, וגם לתת לך מתנה אישית ממני שהערך הרגשי שלה מאוד משמעותי עבורי.

עידו.