היום קיבלתי תזכורת לדבר השני הכי מפחיד,מביך ומפוצץ מבפנים אחרי האפשרות שמישהו מנסה להיות טוב אליי.

בחזרה מהעבודה באוטובוס פגשתי מכר אחד שיוצא לי לפעמים לפגוש אבל לא באחד על אחד.האירועים האלה של פגישות מקריות ברחוב או במקומות ציבוריים תמיד גורמים לי להרגיש שוב כמו ילד קטן ומפוחד ברמות היסטריות,כשאני יכול אני תמיד נמנע או בורח "מהסכנה" לפני שהיא פוגשת אותי,זה מגיע לרמה כזאת של חוש שישי מיוחד לקליטת אנשים מוכרים ואומנות ההתחמקות וההתאדות שלי לפני שהם בכלל רואים אותי.וכמובן יש פעמים שאפילו אני לא מצליח להתחמק מהם בעיקר שכבר קלטו אותי ואז להסתובב לצד השני או לא להסתכל ולהתעלם כבר לא אפקטיבים.המבוכה הקלה הנורמלית שעוברת לכל האנשים במצבים האלה נהפכת אצלי לרצון להתאייד ו\או להיעלם ו\או להיקבר ולחזור לכוסשלהאמאשלי העיקר שלא להיות בסיטואציה הנוראית הזו.במצבים האלה אני הופך לאמבה פשוט ככה,המילים בקושי יוצאות לי מהפה אני מרגיש כמו בסלואו מושן כל שנייה נראית נצח,כל הגוף שלי מרגיש כמו שוקל טון והתנועות שלי נהיות איטיות.אני רק מייחל כבר שזה יגמר ואוכל שוב לחזור לשקט שבבועה הקטנה שלי.יש אנשים שקולטים את זה ולא ממשיכים אחרי השלום שלום ומה נשמע כמו זה שראיתי היום למזלי אבל יש כאלה שמתעקשים לנהל סמול טוק.