וכמו כל פעם שאני כל כך רוצה משהו. אני מעוור את עצמי. ומכניס בכוח חתיכות של פזל. הכל כדי שיתאים לדמות ההיא בראש של האהובה שאני רוצה כבר להגשים. ולחשוב שהייתי מתמסר הפעם. פשוט מפקיר את עצמי. אני כבר לא יודע על מי אפשר לסמוך. זה פשוט עולם מחורבן של אנשים שמאכזבים אותך ופוגעים בך. בין אם במזיד ובין אם בסתמיותם. אני נפש רומנטית מטומטמת שמעוורת את עצמה כל פעם מחדש.
וכולם אומרים לי לשחרר. ולמה אני כל כך ככה. איך אפשר להיות אחרת כשכולם ככה וההסחפות הלא זהירה שלי מביאה למצבים כאלה? אי אפשר לשחרר? איך אפשר להעניק את הדברים הכי טהורים והכי זכים שלך למישהו? כשהעולם הזה מראה לך כל פעם מחדש שהוא רק יודע ורוצה לפגוע. אתה צריך להיות כבר ממש מטומטם כדי להתכחש למסקנה האמפירית.
אז יכולים אנשים לשלוח עוד אלפי תגובות מנחמות בבלוג. גם זה בחינם. אבל זה לא משנה כהוא זה מיכולתם להיות בעצמם 'סתם'.
וכן, עשיתי לא מעט רע בחיים שלי. כולל לאנשים שעשו לי טוב. אבל אני נזהר בחרדת קודש לא להיות מדויק וכן עם אנשים. אני לא מבטיח כלאחר יד מה שאני לא יכול להבטיח. ואם אני מבטיח אני אסייג את זה בכל ספק שיעלה בראשי.
כי משום מה, בספר החוקים שבראשי ובליבי החטא הכי גדול הוא הבטחת-שקר. כי אלה, אלה משמידות חלומות. |