הגישה לה את השרשרת, מחייכת בפנים חמוצות. עדיין לא מאמינה שבנה התחתן עם מה שהם קוראים "עֵר איז נישְט פוֹן אוּנזֶערֶע". אבל המסורת בת שבעת הדורות היתה חזקה מכל. את השרשרת תקבל הבת הבכורה או אשתו של הבן הבכור. כך היה תמיד וכך גם עכשיו. והיא מה יכולה היתה לעשות. בחלמותיה השחורים ביותר לא האמינה שבנה ילכד יום אחד ברשתה של מי שהיא לא משלנו. והכלה. היא, מבחינה בחמיצות, מנסה למצוא חן, מקבלת את השרשרת ביריאת כבוד, מבטלת עצמה אל מול כובד המסורת. ביד רוטטת אוזקת על צווארה את השרשרת, מתפעלת כמיטב הטקס, מיישרת את אבן הריחיים, ומביטה אל אישה לעתיד לקבל מבט מנחם. את המבטים של הדודות בחתונה ניסתה לשכוח. לעיתים נדמה היה לה שאותיות הזהב על החופה מצטרפות לאותו המשפט: "נישְט פוֹן אוּנזֶערֶע", "נישְט פוֹן אוּנזֶערֶע". והרחש שעלה מן הקהל, מהצד שלו, כמו ממלמל אותן בקול. רקדה עצמה עד אובדן חושים באותו ערב, כדי שלא יגברו הקולות ההולמים בראשה, כדי שלא תברח. כדי שתישאר. עם הזמן למדה להבליג. הפנים החמוצות ליוו את חייה ואין שום דבר שיגרום להן להשתנות. כשלמדה, התפלאה חמותה, מה להיא וללימודים, כשסיימה והמשיכה לתואר השני, סנטה בבנה על בזבוז הזמן, על הכמיהה לנכדים. גם כשניסתה ליישר קו, להשתלב, כשעמדה לצד חמותה במטבח, מנסה ללמוד את רזי הבישול מבית סבתא, לנסות להתחבב, חשה שהמתכון תמיד חסר משהו, אך מתובל בבוז מלוא החופן. אהבתה לבעלה עלתה על הכל. זו היתה אהבה שחלמה עליה בילדותה. אהבה של פעם בדור, והיא היתה נחושה לשמר אותה. בכל פעם עת חזרה מושפלת, היה הוא שם בשבילה לתמוך לחבק, להתנצל על שתיקותיו מול אמו. מבטיח לעמוד מולה בפעם הבאה, כדי שתפסיק. יודע שלא יעשה כן. והיא שרוצה בו יותר מכל, מוצאת עצמה מפייסת ומרגיעה, מאיצה בו לזכור שאמא היא אמא, לא משנה מה, ומבטיחה לעצמה להשתדל יותר בפעם הבאה. קיוותה שעם בוא הנכדים ישתנו הדברים, אך מיהרה לגלות, שחופשת הלידה שלה היתה ארוכה, וחזרתה לעבודה היתה מהירה, ושהקריירה המצליחה שלה בתור עורכת דין, זוכה לבוז כי היא באה על חשבון הילדים. מביאה היתה את הנכדים לביקור אצל סבתא. מחניקה את הגוש היורד במורד גרונה, החנוק בשרשרת המסורת. חשה בכוויה שמשאירה בה השרשרת בכל פעם שחמותה נועצת בה מבטים מיוסרים, מלאי חרטה שבנה בכורה בחר בנורא מכל, והמיט על המשפחה ועל השרשרת קלון לדורות. עם השנים הרגישה שהצליחה לסדוק ולו במעט את חומת ההתנכרת. שגילתה איזה חרך שקירב אותה אל חמותה. חשבה שהיא מצליחה לקלף את שכבות השטנה והרוע ולחדור אל ליבה של חמותה, ופעם אחת, יכולה היתה אפילו להישבע, שראתה צל צילו של חיוך שבע רצון על פני חמותה. צל שנעלם כלעומת שבא. וכשנפלה למשכב, היתה זו כלתה שמיהרה לסעוד אותה. מרחיבה את החרך. מקלפת עוד קליפה. מתקרבת. מרגישה שנוגעת בקצה נפשה, וזוכה למעין הכרה. ילדיה מיהרו לדרכם, משיבים את פניה ריקם, כגמולה, ונותרו רק שתיהן, נזקקות זו לזו, כל אחת בדרכה, כל אחת מסיבותיה שלה. יחד פסעו במורד. מתקרבות. נפתחות. אידיליה מאוחרת של קבלה והשלמה. היתה מגיעה בכל ערב, מתבוננת בפנים הכלות, מחייכת חיוך מעודד. מבשלת, מקריאה, סורקת את השיער הלבן של חמותה, מרעיפה אהבה, ומלקטת מן הרצפה פירורי חיבה שנשמטו שם כבדרך אגב. וכשהיגיעו לתחתית ההר, לפני שתיפרדנה דרכיהן, הביטה בה חמותה, ולראשונה חשה שיש משהו שונה במבטה, בפיה שהתעוות קלות. אחר כך, שעות רבות אחרי שהכל נגמר, עוד הדהדו באוזניה מילותיה האחרונות: "גדי, הבן הבכור שלך, זו שהוא מתחתן איתה, היא פוֹן אוּנזֶרֶע. נכון?" |