מוזרה התנהגותה, לא מבינה אותה כלל.

טיפוס מוזר ששומר נפשו ממנה ירחק.

בתחילה משדרת פתיחות ונועם ולפתע נסגרת בין דלת אמותיה על סוגר ובריח.

מה הוא הטריגר הזה שגורם לה לעבור מקיצוניות לקיצוניות?

דווקא נראית לא רע, אך פתאום משהו כבה בה, לא שם עוד...אפשר להקיש עד מחר על דלתה, היא הלכה מזמן, לאן? למה מפה? למה ממני?

ולעיתים שהמוזה נחה עליה, היא נחה על זרי דפנותיה, היא נשענת קלות על צידה, משעינה את מפרק כף ידה על מותנה ונראית שילוב של  קלפטה מעורבת ביונית לוי, אותו דיבור אותו חיתוך מה יש לומר.

אבל מה זה הדבר הזה ? הדבר הזה שמנתק אותה פתאום מהכל? מכולם? האם זה חוסר בטחון? האם זה שיעמום? האמנם  אלו מחשבות טורדניות הגורמות לה באחת לאבד אמון בזולת? אותו הזולת  שאך שניה קודם לכן היה כל כך קרוב, ממש צילום רנטגן עצמי?

אישית, לא הייתי מעיזה אליה להתקרב, אישית? לא יודעת אם היה בא לי בכלל...

אתמול אמרה לי שהיא איננה מבינה מדוע פתאום כולם נראים לה כל כך מנוכרים, עצרתי עצמי מלומר לה: "ראית את עצמך לאחרונה?", אך זה כבר היה בחוץ, היא הרגישה היטב את שרציתי לומר ללא אומר ודברים, היא קוראת אותי כספר פתוח המז'נונה הזו, לא יכולה להתנתק ממני ואני לא ממנה, אילו רק היינו מיודדות יותר, אולי יום אחד אתיידד עם עצמי ואשלים איתה, בלי לנסות לערוך ניתוח כרורגי מעמיק.

בינתיים, תצטרך להשלים איתי על שחשפתי אותה,  על כמה ממוזרויותיה, כמה זמן אפשר לשמור אותה בבטן?...ואולי, אולי, יום אחד היא תתבגר, תיישיר מבט ותתחיל לדבר בגוף ראשון.