לפני מספר שבועות, בתוך כל הקלחת הפוליטית, ללא ציניות ועם הרבה רצון טוב ואנושיות מחממת לב, איילה חסון ניסתה.

היא לא הצליחה.

ביום חמישי אחד, ברשת ב', בתוכניתה "הכל דיבורים", העלתה איילה חסון על השולחן את מה שאנו, משום מה, מתעלמים ממנו: איך יכול להיות שאחרי 1000 ימים - בניגוד מוחלט לאמנת ז'נבה - נציגי הצלב האדום עדיין לא ביקרו את שבוי המלחמה גלעד שליט.

בכוחותיה הדלים, ניסתה איילה חסון להרים קמפיין.

היא שידלה ועודדה פוליטיקאים ומובילי דעה.

היא הציעה לקשור סרט כחול על צד המכונית.

ואפילו, נדמה לי, שוחחה בטלפון עם מישהי במפעל לבדים. 

אלא שבכך, למרבה הצער, הסתיים העניין.

החיים עברו, גלעד עוד שם.

הערב צפיתי באביו, נועם שליט, וליבי קפא.

הייאוש חילחל מעיניו העצובות.

עוד מוצאי שבת אחד ודי.

ואז נזכרתי באיילה ובהצעתה האנושית, ההגיונית, המובנת מאליה.

אני מניח אותה כאן, בקפה דה מארקר, כתוכנית עבודה.

אולי צריך להחתים על עצומה.

אולי צריך לערוך מצעד.

אולי צריך להפיק את הסרטים הללו.

אולי אפשר לעשות עוד הרבה.

בא לכם להצטרף? בא לכם לעשות משהו יחד?

כי הקריאה הזו חייבת להישמע.

כי אסור להיכנע לסחטנות ולאכזריות.

כי קודם כל, לפני הכל, עוד בטרם מו"מ כלשהו - את גלעד צריכה לבקר משלחת מהצלב האדום.

להביא אות חיים. מבט. קצת ממנו בתוך כל התוהו הזה.

נקודה.