אני לא יודעת מה אני רוצה... החיים שלי בבאלגן.. אני רוצה לסדר אותם. אני צריכה שקט, אני צריכה להירגע. איכשהו לקחת פסק זמן מכל מה שמסתובב סבבי. איך מתמודדים עם הכל? אני לא רגילה לזה.. אני רוצה להתעורר ולחשוב שהכל חלום... כל כך הרבה צרות, והכל בבת אחת, זה ככל כך לא מתאים, זה כל כך לא מה שאני רוצה עכשיו. איך אני מתקדמת מפה? מה אני מתכננת? אני צריכה לבנות לי עכשיו עתיד חדש. העתיד שלי הרוס. מרוסק! הבעיה היא שאפילו אין לי עם מי לדבר על זה. אני לא מסוגלת לספר להורים, הם מצפים ממני להיות החכמה ביותר! הכי חכמה! חכמה מכככווולם! תמיד זה היה ככה, הם ציפו ממני יותר מדי, אבל הסתדרתי עם זה עד עכשיו. עכשיו אני לא יכולה לדבר איתם בגלל זה. עם החברים שלי, אני חושבת שאני אפילו מתביישת, אני נכשלתי, קיבלתי 588 בפסיכומטרי, כמה מפגרת אני צריכה להיות כדי לקבל ציון כזה?! איך אני בכלל יכולה לספר להם, שלפני זה כולם אמרו לי, זה קל, קטן עלייך.. וסיפרו לי על אחים וחברים שהוציאו 700+ בקלות במבחן הארור הזה! אז מה.. נתקעתי פה לבד, אין לי אף אחד כבר, פתאום אני יכולה לראות את זה.. אני לא סומכת על אף אחד באמת. אף אחד הוא לא חבר אמיתי שלי. אף אחד לא יהיה כאן בשבילי שאני אצטרך אותו באמת. אני צריכה ללמוד להסתדר לבד, כאלו הם החיים שלי! נולדתי לחיים כאלו. אני נשמעת לעצמי כל כך בוכי, ילדה קטנה שמתבכיינת על שטויות, כאילו קרה לה משהו כל כך חמור, ומצד אחד, אחרים יגידו לי שאני צריכה לשמוח על דברים אחרים שקורים לי, אבל אני לא יכולה, קורים לי גם דברים רעים, אז מה אם הצרות שלי הם צרות של טיפשים, אלו צרות שגורמות לי להרבה עצב וכאב. לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי!
|