| פתאום ריצד לו חיים יבין מול עיניי ועוד בשחור לבן. מסתבר שהפנסיונר של רוממה עדיין עסוק מאוד. מראהו האלמותי עם הבלורית הכי מפורסמת בשעתו במדינה החזיר אותי בבת אחת לימי ילדותי העליזים. אלא שאז הסתבר, שהוא בכלל החליף תפקיד ובמקום לדבר על המהפך התחיל יבין להרצות כמו המורה שלי מכיתה ו'2 נירה, על כרטיס חדש לאוטובוס. עיקמתי את המצח וניסיתי להבין מדוע חברת דן המכובדת המנסה להחדיר טכנולוגיה חדשה מעלה לנו באוב את האנטי מחיקון?חברת דן, באיחור מה מנסה היום לחנך את קהל לקוחותיה להשתמש בכרטיסי חופשי חודשי מבוססי טכנולוגית RFID. כרטיסים כאלה קיימים בשימוש בעולם מזה זמן רב. ניתן למצוא אותם ב-tube בלונדון או במדרגות הנעות בהונג קונג. היופי שבטכנולוגיה שהיא פותרת מהצורך להוציא את הכרטיס ופיזית להעביר אותו וגם מאפשרת טעינה אלקטרונית נוחה. כרטיסים אלה נועדו לקהל החדשנים והצעירים שמחפשים נוחות, שחרור מהצורך להעביר כרטיס, זקוקים לבקרה על ההוצאות ומבצעים רכישות און-ליין. הייתי מצפה שהפרסומת תתמקד בקהל זה, קהל שלא ראה מימיו טלוויזיה בשחור-לבן וגם לא את חיים יבין יושב ברוממה של אז. יותר נכון לטעמי, היה להציג זוג שעולה לאוטובוס, עסוקים בעצמם (עושים מה שצעירים עושים בפומבי) ושחיוב הכרטיס שלהם מתבצע לכאורה במקרה כאשר הטוסיק של הבחורה נוגע במתקן של ה-RFID וכן הלאה. לעומת זאת, קיבלנו את חיים יבין שמנסה לחנך את ההורים שלנו איך להשתמש בכרטיס החדש. צר לי לאכזב את מר יבין או את חברת דן, אבל מרבית מההורים שלנו לא נמנים כלל עם קהל הלקוחות של דן, אלא אם כן הם עולים חדשים או עובדים זרים. למעשה, מחקרים בשיווק הוכיחו שחינוך צרכנים לטכנולוגיה חדשה שאין מאחוריה צורך אמיתי הוא ארוך ועלול להיכשל וכפי שדן מציגה זאת זה נתפס כלא משכנע ואף מטריד. |