אמא שלי אמרה "לא!!!" "רק אתמול" ו"מה הרופא אמר" וכל מיני עניינים של אימהות, גם הוא היה קצת ספקני לגבי ההחלטה שלי לרוץ אתמול בערב
והאמת היא שגם אני חששתי. קצת.
כשדיברתי עם דלית בטל' מבית החולים היא אמרה משהו בסגנון "אני יודעת שאת נחושה". ואני הסכמתי ישר, אבל בלב תהיתי כמה זה נכון.
אינני יודעת מהיכן מגיע הרצון לרוץ.
רצון כל כך גדול שהוא סוחף עימו את כל הגוף האורגני.
גוף-נפש?
לחלוטין
איחרתי לאימון הערב אתמול, ויצא שהמפגש עם הקבוצה היה תוך שהם רצים לקראתי וזורקים מילות
שמחה לעברי. כמה שאפשר, בכל זאת רצים.
היתה לי נעימה קבלת הפנים הזו, שתדעו. הטפיחה הקטנה על הכתף, החיוך.
הכי חששתי שהשהות בביה"ח תגרום ל לאבד אתכם. והנה, הצפתם אותי חמימות חברית.
מתחילה לרוץ, המפרקים משתמנים, הדם זורם בעורקים.
הגוף זוכר. קווארדיספט פמוריס, גלוטאוס מקסימוס וחבריו, כולם דילגו על אספלט פארק הירקון ללא קושי.
אפילו הלב והריאות כבר לא רצו לבצע התאבדות המונית.
לפחות לא בחצי הראשון של הריצה.
כשהיה קשה זימזמתי לי בלב ובפה את הנעימה של "רוקי" אני חושבת שבאיזה שלב נכנסתי לגמרי לתפקיד והרמתי ידיים באויר.
רצה, מזמזמת ומניפה ידיים אל על.
מזל שלא היה פאפארצי בסביבה ורק אולי זקפה אזניים בדאגה.
הגעתי אחרונה, גאה ושמחה.
יש משהו בהצבת אתגר עצמי.
אתגר שאינו פשוט, שמצריך מאמץ וריכוז של הרבה משאבים אישיים ביחד.
עניין שהוא לחלוטין בינך לבין עצמך. הניצחון הוא פנימי שלך ולא קשור ליכולות פיזיות.
התאגדות כל כוחות הנפש והשלכה שלהם על כל ההוויה. גם על השרירים, לצורך העניין.
וכל צעד מעבר לקצה המוכר והנח, הוא ניצחון.
אה, והירקון מה זה מסריח בלילה.
|