כן, זה אפשרי, וזה אפילו כיף שכמעט קשה להאמין. אתמול רצנו בפעם הראשונה 5 קילומטרים רצופים, ואחרי זה הייתי משועשעת מספיק כדי להגיד לדלית- "מה? אין ריצת שחרור?!" (אז רצנו עד לאוטו שלה, כדי לוודא שהרגליים אכן מוסיפות להיות מחוברות לגוף).  

הפארק יפה בשקיעה, אני רצה, והשמיים הכחולים הופכים לוורודים וכתומים, בסוף הריצה כבר חשוך (כן, לא תאמינו כמה זמן לוקח למתחילנית להספיק לרוץ 5 קילומטרים). הבתים של תל אביב ברקע, האספלט ברגליים, מצד אחד דשא, מצד שני ירקון. זה כמעט פסטורלי.  

אישה אחת, שרצה בפארק, זיהתה אותנו- "זה אתם, נכון? אתם מהקפה?!" ולרגע הרגשנו כמעט מוכרים. 

דלית רצה איתנו, מדגימה כמה בעצם זה פשוט לרוץ את המרחק הקצר הזה. מדברת, צוחקת, רצה קדימה ואחורה בינינו. פתאום הדס צצה, בכוחות על-טבעיים מבית החולים למסלול הריצה, והיא עושה את זה, יחד איתנו. 

 100 מטר לפני נקודת הסיום דלית מעודדת אותי, מסתכלת על הסטופר ועלי, ואני מרימה רגליים בכוחות של סוף הדרך ומאיצה. הבנים המטורפים ולילך החמיצו את נקודת הסיום והמשיכו לרוץ (לי זה לא היה קורה!). בסוף הם חוזרים ויש הרגשה טובה באוויר- עשינו את זה. 

הבוקר רצתי חצי שעה בלי לעצור, השרירים שיתפו פעולה, אני כבר יודעת שאני יכולה.