יום שישי. שמונה בבוקר. חיכיתי לאוטובוס מספר 2 בתחנה המרכזית בהרצליה. היעד, המתנ"ס של שכונת נחלת עדה, המקום לו השתבצתי במסגרת פרויקט מסע של האוניברסיטה, התנדבות בחברה תמורת מלגת לימודים.

"תימנים" נכתב בטוש אדום בין סוגריים ליד המילים נחלת עדה, על השלט הצהוב שליד התחנה. מיד שקעתי במחשבות ישנות, שהתלוו בקולה של אימי מסבירה לי כשהייתי קטנה מי הם תימנים: "תימנים הם כמונו, מדברים כמונו, אוכלים כמונו, ודומים לנו". זאת הסיבה אולי שבגללה כשהייתי נוסעת בילדותי עם אימא לחדרה, היא קנתה הרבה אצל תימנים. היא דיברה איתם בערבית אפילו.

המחשבות האלה נקטעו, כשצפצוף חזק חדר לאוזניי. האוטובוס הגיע. הסתכלתי סביבי, והבנתי שהייתי היחידה שחיכתה על הספסל. באוטובוס הייתי נרגשת מאוד, חשבתי איך אראה, ואיך כולם ייראו, כי זהו היום הראשון שלי שם. התעוררתי מוקדם בבוקר, התלבשתי באופן מרשים, ושמתי לי את כיסוי הראש הכי חגיגי שיש לי. איך לא?, איך לא ומתקיימת שמה מסיבה, מסיבת פורים. חמש דקות, ומצאתי את עצמי בלב נחלת עדה. עמדתי דקת דממה והתבוננתי במקום. תחושות של מקום שאני מכירה, מין כפר קטן חביב, שהזכיר לי את פרדיס. התחושות האלה היו מעורבות בתחושות של זרות, תחושות של להגיע למקום שאתה הזר והמוזר בו. אך, אוויר צפוני צח ליטף את פניי, והזכיר לי שזה לא הזמן למדיטציה.

ניגשתי למשרד הראשי של המתנ"ס, והאחראי שמה, מור, שפגשתי אותו כבר קודם, הפקיד בידיי את משימת צילום המסיבה. הוא ביקש שאתייצב באולם כי הילדים כבר הגיעו. באולם כולם היו מחופשים. הנה נינג'ה אחד, והנה מלאך, שטן צץ פה, ונסיכה מביטה משם. התפעלתי מהאווירה, והרמתי את המצלמה לצלם את התמונה הראשונה. אבל פתאום, הרגשתי שמישהו מושך את חולצתי. הסתובבתי וחייכתי. זאת ילדה שחומה, עיניה שחורות ומבריקות ומחופשת לפרפר, בת עשר אולי. היא הביטה בי בספקנות, "סליחה", היא אמרה, "את התחפשת לערבייה אולי?".