פנייה. משכיב את האופניים לתוך קודקוד הפנייה, מחדד את הסיבוב ויוצא. דיווש מהיר ושוב פנייה. כך שישים (60) פעמים לאימון במסלול טבעתי ללא רכבים שמצאתי בין הבית למשרד, מעין מסלול כיס. אחרי שלושה מחזורים ראשונים כבר מפסיק ספירה. הראש מתפנה לבחון את המסלול המונוטוני. ציפור שעפה מתחת לגלגל, מופיעה על גדרו של מגרש נטוש. איש עם כלב חוצה את השביל והדופק שוב עולה. חייב לייצב את הדופק. פנייה.
ילד על אופניים מופיע לפני, כופה עליי להוריד את הקצב ולהרים את הראש. פנייה, חושב שמוזר שיש מגרש נטוש שאיש לא בונה עליו. בסיבוב הבא פורחת ממני תחושת הכבדות של הבוקר והדופק מתייצב. אחרי עשרה סיבובים אני מוצא את עצמי רוכב בעיניים עצומות ומדמיין מה ניתן היה לבנות על המגרש הנטוש. עכשיו הראש שוחה באנדורפינים ולקראת הפנייה השלושים הבניין לובש צורה וצבע. מוזר שבתוך המקצב הקבוע של האימון ושל החיים יש מקום קטן, מעין מקום כיס. מקום שבו הדמיון מרחיב את גבולות המציאות. דמיון של ילד.
עם צפצוף השעון לסיום הגוף חוזר למציאות. למזלי הרגליים מאשרות שאכן היה אימון כי הראש כבר מזמן איבד קשר למסלול והוא מסתובב בבית שלא קיים על המגרש הנטוש, משחק בצעצועים ופותח וסוגר חלונות. |