כותרות TheMarker >
    ';

    תנוחת כאב

    0

    העיתונאי, העורך וההומו-סאקר

    8 תגובות   יום חמישי, 19/3/09, 21:46

    תראו, גם משלח היד הבזוי ביותר, מבחינת התגמול הכלכלי שבצידו, נותן לפעמים דיווידנדים – אם ובכלל אפשר לקרוא לזה כך.  

    שבוע אחד אתה מטפס ויורד את המצדה ובעוד איזה נחל מקביל לו, שבוע אחר אתה נוסע ללוס אנג'לס.

      

    השבוע קראתי את ספרו החדש של שי גולדן 'הבן הטוב'. לא עניין של מה בכך אם לוקחים בחשבון את העובדה שהעבודה שלי השבוע השיקה ביותר מקו אחד לבייביסיטר שטוחן יותר מדי שעות שמירה בזמן שההורים אינם.

    אבל התנערות מאחריות היא לא דבר חדש אצלי, ואי פה אי שם, בזמן שהתינוקות בטח שתו לשוכרה או עשו מה שנערים ונערות בני-גילם עושים, מצאתי לעצמי פנאי לקרוא בספר בקלות ובמהירות.

      

    ספרו של גולדן מנטרל מראש כל ביקורת שתבוא. תאמר עליו שהוא זול, רומאן משרתות מלודראמטי-טלנובלי מהזן הנחות ביותר, יקום עלייך הספר ויאמר, הלו! זה סיפור חיים. אוטוביוגראפיה, אשר, כמו הפקודות הצבאיות, נכתבה בדם. אם-כן במה יש לך לפקפק? עם מה בעצם אתה מתווכח? עם החיים? כי זה מה שכתוב בו. סיפורו של איש אחד, סיפורה של משפחה אחת.

    אז אני מוותר מראש, ועדיין.

      

    כי זה לא שגולדן לא כותב טוב. הוא כותב מצוין. כבר כמה שנים שאני עוקב די באדיקות אחרי הטורים שלו. קודם ב'מעריב' אחר-כך בטור הסוגר את המוסף השבועי של דה-מארקר, ולאחרונה גם בעיתון 'הארץ' הנספח לו (חה חה חה איזו הלצה ברנז'אית עבשה). עוקב, לעיתים מרפרר, ולרוב מתענג ומסכים.

    אבל גולדן הוא עיתונאי (כעת גם ראש מערכת הכתבות ב'הארץ'), לא ממש סופר. כתיבתו היא ז'ורנאליסטית, וזו לא אבחנה איכותית.

     

    אבחנה איכותית שכזו נמצאה באחד המאמרים המעצבנים ביותר של העת האחרונה, והוא מאמרו של שגיא גרין שביקש להפריד ולמשול. גרין טען שיש עיתונאי ויש בלוגר ורכסים ארוכים כאורך ההימאליה, הקרפטים, הפירנאים, האלפים והרוקי'ס, רכסים של איכות, טוב-טעם, תבונה וכובד-ראש מפרידים ביניהם.

    בגלל שזה לא עושה לי טוב להתעצבן מהבלים, לא אשפוך שוב את מיררתי על זוטות אלו [התייחסתי לזה כאן, בטוקבק האחרון (נכון לכתיבת שורות אלו)].

     

    לא. האבחנה שלי (הבעייתית אף היא, יש להודות) בין עיתונאי לסופר, נוגעת בליטוש האפי שנלווה ליצירה. גם עמוס עוז כתב סוג של אוטוביוגראפיה, אבל ראו מה ההבדל. את 'סיפור על אהבה וחושך' אני לא מעז לכנות בשם המפורש, אלא מוסיף לו את הקדמת ה"סוג של", על ספרו של שי גולדן אני יכול לומר זאת בקלות. ההתנצלות הזו, המקדימה, היא, אפוא, זו שמפרידה.

    למי אכפת אם עוז סיפר דברים כהווייתם או לא. יש פה סיפור, והוא בנזונה של סיפור. למי אכפת אם גרוסמן באמת כתב את 'אשה בורחת מבשורה' לפני שבנו נהרג, והמקרה הפרטי שלו יכול לשמש רק כ"תיבת תהודה" (כהגדרתו) לספר?

     

    את הספר של גולדן כמעט חייבים לקרוא עם גוגל פתוח בצידו. הוא מזמין רכילות, מזמין את הצהבת. האם אמו הביולוגית והנעדרת באמת הופיעה פעם אצל מני פאר? ואם-כן אז איפה היו-טיוב של זה? יש לך הוכחה?

    נסיון ההתחקות אחר ה"אמת", אני מודה, מגרה גם בגלל הסיפור היוצא-דופן שגולדן מוסר, אבל הוא נעשה בעיקר בגלל הכשלים הפואטיים המהותיים שמונעים ממנו להיות 'סיפור' ומפילים אותו אל עבר ה'מסמך', וזאת למרות שגולדן לא מפסיק לקשט (ללהג, יאמרו המלעגים) במילים, ביטויים, קישורים, ובכלל באינטר-טקסטואליות בריאה.

      

    כמעט מתבקש להשוות את הספר הזה לספרו של חנוך דאום, 'אלוהים לא מרשה'. גולדן ודאום, שניהם בכירים בתקשורת, בוחרים לספר את סיפור חייהם דווקא מנקודת מבט שאין בה כחל ושרק. תאהבו את וודי אלן או תשנאו את מראה הגיק-שיק, גולדן ודאום מציגים את עצמם כטיפוסים נוירוטיים על סף הבלתי נסבל, ולא פעם גם מעבר לו. שניהם, כזכור אנשים שאמורים להיות מעודכנים, מולטי-מקושרים, מולטי-מתוקשרים, מעדיפים בדחיפות שנדע על חוסר הנחת שמלווה את חייהם. אל תראונו שאנחנו כלבים (השומרים על הדמוקרטיה. ברור) ציניים המושכים בחוטי הישראליאנה, בעצם אנחנו אומללים, ולא כל הנוצץ וכו'. 

     

    אם ככה אז יופי, אבל למי אכפת?

    והקורא עונה: לי אכפת! כי, שוב, הליקוי הזה, הפגם הבסיסי, שברומאנים שלהם, זה שגורם לך לתהות על אמיתות הדברים, זה שגורם לך להקיא את תכולתם ב'שיחות ברזייה', להקיא, להוציא, לספר, ובדיוק לא להפנים, הוא זה שמונע מיצירתם להעפיל אל עבר הבליטריסטיקה – רחבה ככל שתהיה, ומותיר אותם רק כמתאוננים ומאוננים.

     

    אבל בכל-זאת יש להפריד בין השניים, ולו רק בשל ההבדל הפעוט שאחד מהם (גולדן) יודע לכתוב, והשני..

    טוב, ננסה אחרת: את ספרו של שי גולדן אפשר לקרוא מכריכה לכריכה, את ספרו של דאום לא.

       

    ואולי בכלל נסחפתי. כי באמת יש בו סגולה גדולה בספר, וגולדן מצליח לגרום לך להתגרד.

    להתגרד דייקא. לא לפצוע, לא להטריד, לא לערער, לא לשבור. לגרד.

    משהו בחשיפה האישית הנפרשת לכל אורכו גורם לתגובה אמפתית-אלרגית, וסופו של דבר שתחושת חוסר הסיפוק והפגימות, אותה כמובן כל אחד קושר לעצמו באפן מיידי, עוברת בצורה יפה ונכוחה , טובה בהרבה מספרים אחרים, אפילו טובים מספר זה.

       
     

    ואם-כבר, אז ברוח המשורר אוסיף קטנה (ולא קשורה) לסיום:

    לציפי לבני שלום, אני לא יודע אם תצטרפי לממשלה, לא תצטרפי לממשלה, כן רוטציה או לא רוטציה. אני גם לא מבין את ההתעקשות שלך אחר הסטייטמנט של שתי מדינות לשני עמים, ולפעמים נדמה לי שרק אלוהים יודע עד כמה זה משעמם. האם את (או מישהו) באמת מבינה מהו ההבדל בינך לבין ביבי?

    מה שכן, אם באחר הצהריים סתמי את בוחרת לעקוב אחרי מכתמי ב- twitter, אז נראה לי שמישהו פה צריך להשיג חיים.

     (וזה גם אני). 

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      צטט: מיכל* 2009-03-20 19:44:50

      אני אקצר: וואוו !!

      אתה יודע לכתוב (פוסטים... כן.. ) משו בנזונה

       

      אבל לא רק.

      גם מאמרים, גם עבודות, גם תכניות מחשב (טוב, זה לא).

       

      תנקס.

      צטט: lexis 2009-03-20 17:15:05

      צטט: בשורת הדקונסטרוקציה 2009-03-20 16:14:28

       

      הפוסט הזה לוקה בחוסר קונסיסטנטיות מובהק.


       

      הפוסט הזה מתעלה בחוסר קונסיסטנטיות מובהק, בסוג של הוכחת הנטען בו (ובטוקבק ההוא). והקוראים מרוויחים. 

      נדמה לי שעיתונאים וסופרים "אמיתיים" פשוט קופאים מפחד מול מתקפת הבלוגרים או סופרי-האינסטנט, ומנסים להצדיק את קיומם הנבדל על דרך המעטת ערכם של "החדשים".

       

      כן, פוסט מצויין. 

      אני לא חושב שגולדן הוא מהטיפוסים שקופאים, למרות מה שכתב בטור האחרון שלו (ואני גם לא מגדיר את עצמי כסופר-אינסטנטקריצה). אבל אני מתאר לעצמי את הארכיטיפ הזה ומסכים, למגינת ליבי, בקיומו.

       

      ותודה רבה לך.

       

        20/3/09 19:44:

      אני אקצר: וואוו !!

      אתה יודע לכתוב (פוסטים... כן.. ) משו בנזונה

        20/3/09 17:15:

      צטט: בשורת הדקונסטרוקציה 2009-03-20 16:14:28

       

      הפוסט הזה לוקה בחוסר קונסיסטנטיות מובהק.


       

      הפוסט הזה מתעלה בחוסר קונסיסטנטיות מובהק, בסוג של הוכחת הנטען בו (ובטוקבק ההוא). והקוראים מרוויחים. 

      נדמה לי שעיתונאים וסופרים "אמיתיים" פשוט קופאים מפחד מול מתקפת הבלוגרים או סופרי-האינסטנט, ומנסים להצדיק את קיומם הנבדל על דרך המעטת ערכם של "החדשים".

       

      כן, פוסט מצויין. 

      צטט: kerenshemesh 2009-03-20 16:38:33


      הפוסט מצוין.

      תודה רבה קרן.

      משמח אותי לחשוב שאת חושבת ככה.

        20/3/09 16:38:

      הפוסט מצוין.

      צטט: א י ל ה 2009-03-20 12:04:57


      זה סוג של דילמת אסיר מה שקורה פה.

         

      האם יש לקרוא ספר כדי לראות אם הוא אכן פחות מטוב?

      הפוסט הזה לוקה בחוסר קונסיסטנטיות מובהק.

      וגם אם הספר הוא לא הכי איי-איי-איי, הרי שהוא לא גרוע, ובשום אפן לא בזבוז זמן.

       

        20/3/09 12:04:


      זה סוג של דילמת אסיר מה שקורה פה.

         

      האם יש לקרוא ספר כדי לראות אם הוא אכן פחות מטוב?

          

                

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל