בעקבות אייטם נלהב, אך ענייני ורהוט של דער פרעסר על מסעדת "גבריאל", החלטנו לנצל את היום היחיד בשבוע בו אנו מותירים לצריכת הקלוריות שלנו לרוץ אמוק, וללכת לבדוק מה עומד מאחורי השבחים.

את פנינו קידמו המאבטחים מאירי הפנים, שעזרו עם העגלה של הבייבי והובילו אותנו אל החלל הריק כמעט לגמרי של המסעדה.

מהרגע שראיתי את הריהוט והסטיילינג הכללי של המקום הבנתי שמשהו חייב להיות רקוב בדנמרק, כי בית הבובות הזה של הולי הובי לא מריח לי כמו מסעדה.

מחלתי על כבודי והרשיתי לעצמי לצלול אל התפריט. האפשרויות לא היו רבות ומגוונות ולא ממש עשו חשק. החלטתי, כמו תמיד במקרים כאלה, ללכת על בטוח, אך מכיוון שמקומו של ההמבורגר נבצר מהתפריט של גבריאל, בחרתי בקציצות בקר עם יוגורט חם, סלט תורמוס ושמן צ'ילי. נעה בחרה בפילה דג ים בקראסט פרמז'ן ופנקו, ריזוטו עגבניות ופירה בזיליקום, ולמנה ראשונה לקחנו, יחדיו, טארט טאטן פטריות.

בטרם הגיעה הראשונה, נחתה לידינו צלחת עם לחם וחמאה, ומטבלי טחינה ואיולי פלפלים.

הטחינה היתה טעימה מאוד, טעמה כמעט כשל טחינה גולמית. האיולי היה מיותר לחלוטין והרגיש כאילו נסחט מבקבוק לחיץ של אסם, שבוע לפני שצלל לקערית בה סיים את חייו האומללים.

הראשונה היתה טעימה, אך בשביל 43 השקלים שחטפה מאיתנו היתה קטנה ודי משעממת.

האבסנו את הקטנה במטרנה וחיכינו בסבלנות לגאולה שאולי תבוא בצורת העיקריות.

הן לא בוששו לבוא. קודם הקציצות שלי, ומייד אח"כ הדג של נעה. גם במגרש הזה לא נפלנו מהכסא, ואני מניח שאלמלא הגענו רעבים מאוד, מישהו במטבח היה שמח לנשנש את השאריות הנדיבות שיכלו להמצא בצלחות. הקציצות היו טעימות מאוד, אם כי מעט מתובלות מדי. סלט התורמוס שליווה אותן היה מצויין וכך גם הרוטב שבהן שחו, אבל, שוב, לא היה שם שום דבר לכתוב עליו הביתה. נעה דיווחה ביובש כי הדג היה טעים, אך גם במקרה שלה חשדתי שהרעב הוא זה שניצח את הדג ולא בלוטות הטעם.

ויתרנו על קינוח, שילמנו 220 ש"ח (כולל שתייה קלה ואבטחה), יצאנו והרגשנו כבדים ב-20 קילו. חוויה מיותרת בעליל.