על קצה הלשון פרק 5. 

פרק 4 מסכם: את האסתטיקה של המאה 18. דמות המבקר כמו האמן עצמו, הגבול בין יצירת המבקר לבין יצירת האמן מיטשטשת. נושא זה מעורר את שאלת הסובייקטיביות והאובייקטיביות של שיפוט הטעם. השאלות המועלות: האם חופשי המבקר מן ההנמקה לשיפוטו ממש כשם שהיוצר הגאוני חפשי מן הצורך להסביר את יצירתו ועד להתערערות האוטונומיה של היפה. בכל מהלך הדיון  עלה והתברר הרעיון המרכזי של האסתטיקה של המאה ה - 18 כרעיון שיצר את האוטונומיה של היפה. הרעיון שגם בטבע וגם באמנות ישנם אובייקטים המעוררים בנו סיפוק של הנאה מיוחדים במינם, ושאינם נובעים מסיפוקים אחרים. הערכה האסתטית צריכה להינתן ללא תלות בהערכה אחרת , למרות שיכולה היא להיות מוערכת באופן שלילי מנקודת ראות אחרת, חברתית, דתית, מוסרית, מדעית, וכד".  

דור לאחר קאנט מתחילים ההוגים לסגת מרעיון האוטונומיה של היפה, שהוגדרה כסוג פעילות אנושית מיוחדת שביקשה לספק את הטעם ולגרום לחוויה אסתטית הנתפסת  כצורה של אמת או של הבעה רגשית. מתחילים לדון בגישה הדימוית של האמת שיש להפרידה מן התפיסה המושגית של האמת. במאה ה -19 המכונים הרומנטיקנים שוללים את התפיסה האסתטית המכינה את התפיסה השכלית.  בעיני הרומנטיקנים התפיסה הדימוית של האמן על המציאות עולה על התפיסה של איש המדע ושל הפילוסוף. המבקש את האמת על המציאות יפנה דווקא אל הדמיון ואל האמנות, מפני שהשכל והמדע אינם מסוגלים להשיג אותה. גלוריפיקציה זו של הדמיון האנושי היא ללא תקדים בתולדות המחשבה האנושית. על פי הרומנטיקנים המציאות אינה מתגלה לחשיבה המושגית, מפני  שהמושגים הם תמיד כללים ואינם מבטאים את האינדיבידואלי. האמן מרמז על המציאות כדימוי או כסמל שהמושגים אינם מסוגלים לבטאה. אחדות הטבע על פי הרומנטיקנים היא מציאות שהשכל אינו יכול לבארה או לתארה, ודווקא האמנות כן. האמן אם כך מגיע אל לב הממשות, הדמיון מעל השכל , האמנות מעל המדע.  

הדרישה של הרומנטיקנים לאסתטי היא האמת שביצירה המביעה מציאות חד פעמית. ברומנטיקה אין זלזול בצורה, הדרישה היא לתפיסה אורגנית שלה, לתפיסה הנובעת מתוך תהליכי היצירה עצמה. אולם תפיסה מודעת על הצורה כמומנט אסתטי של חווית האמנות הקשורה לצורה, לא מקובלת עליהם. טענתם היא שהצורה נשרפת ונבלעת בתוכן לכן ההבעה היא תוצר של תוכן וצורה גם יחד. עמדה זו מובילה אותנו לאמירתו המפורסמת של וילהלם שלינג, (הוא היה אחד הגורמים שהשפיעו על הפילוסופיה המודרנית כולה של שנות ה 20.) אמירתו לקוחה מפרידריך שילר, (שילר וגתה שיתפו פעולה  לביטוי ולהעלאת ערך האדם כעקרון שהוצב כנגד האבסולוטיזם בפוליטיקה שהובילה למהפכה הצרפתית) "מה שנשאר מיצירת אמנות לצופה הוא רגש אינטנסיבי של אמת, ולא מודעות לתואם החלקים שביצירה וצורת ארגונם."  הדעות היו חלוקות. הגל מפתח את רעיון הרומנטיקה כתפיסה דימוית של האמת, התואמת לרומנטיקנים ולתפיסתו של 'שלינג משילר', למרות זאת טוען הגל שהצורה הדימוית של  האמת נחותה מהתפיסה המושגית של האמת. "האמת נחותה מהתפיסה המושגית של האמת." בעיני הגל הפילוסופיה היא תחליף לאמנות, לדת, שסיימו את תפקידם בעולם.  

כמו הגל והרומנטיקנים, חושב גם הוגה הדעות  שופנהואר על האמנות כעל גילוי של אמת על החיים, אבל בניגוד להגל חושב שופנהואר שהאמנות היא גילוי צלול במיוחד של מהות העולם. לגביו חווית האמנות היא חוויה של התבוננות טהורה, נקייה מן התשוקות האנושיות. האמנות על פי שופנהואר חודרת אל מעמקי הקיום, מציגה את המציאות ללא תלות באינטרסים של האדם. גישתו של שופנהואר ממשיכה את הרעיון של קאנט על חוסר האינטרסנטיות לגבי הדרישה  האסתטית, ואת הרעיון של הרומנטיקה שהאינטואיציה האמנותית תופסת את  המציאות, תפיסה שהשכל הרגיל המושפע מן הרצון אינו מסוגל לתפוס אותה.  דעות מרכזיות נוספות הן האמנות כהבעה רגשית.  בחיבורו של טולסטוי "מהי אמנות" שנכתב בסוף המאה ה  19 נאמר אמנות היא הבעת רגשות. טולסטוי רוצה אמנות פשוטה שתעביר לקהל רגש של אהבה נוצרית. הגורם האסתטי הוא הפשטות והצלילות שדרכם יועבר הרגש. בעיני טולסטוי סיפור יוסף בתנ"ך הוא שיא האמנות, ואילו שיקספיר מייצגאת המלאכותיות ואת הגרוע באמנות. גם הפילוסוף ניטשה מייחס לאמנות אפשרות להביע רגשות, אולם אצל ניטשה הדבר כרוך בהתגברות על רגשות חולניים המפוררים את אישיותו של האמן. כמובן שרעיון זה מנוגד לגמרי לתפישה הרומנטית של תהליך היצירה. התפיסות של המאה ה 19 מעלות את הטיעון שהאסתטי נבלע בקוגניטיבי והוא מתגלה כמכשיר, או כמדיום של העברת הכרה מסוימת, מן האמן אל הקהל.   

החל מראשית המאה ה-19- מתפשטת התפיסה בדבר האחדות ההדוקה של יצירת אמנות מושלמת, הדומה לאחדות האורגניזם. הקושי מאז ראשית המאה ה  19 הוא שאחד הנורמות התקפות ביותר באסתטיקה היא הנורמה של המקוריות ושל החד פעמיות שביצירה.מיד עולה השאלה, איך יתכנו נורמות אוניברסאליות וכלליות כאשר הדרישה היא לחידוש ומקוריות. שאלה זו הביאה את הסטרוקטורליסט הצ'כי יאן מוקראז'ובסקי לידי מסקנה שהנורמה האסתטית פועלת באופן מהופך לאופן שבו פועלות נורמות אחרות מתחומים אחרים בחיים. הנורמה האסתטית מגלה את האפקטיביות שלה בשעה שהיא מופרת ולא בשעה שהיא נשמרת. הפרדוקס הוא שאסתטיקנים מחפשים ביצירות את היפה האוניברסאלי, אולם המבקרים מחפשים יפה חד פעמי. דילמה זו נשארה פתוחה עד היום.