עוד חודשיים תמות כבר שנתיים.

שנתיים ימים מאותו יום בו הודיעה אמא שאתה מת, אבא.

והימים שלי עברו כל כך הרבה מאז. זמן ללא אבא.

ואולי ברגע שהחלטת לעזוב את העולם הזה, באמת הגעת אליי בפעם הראשונה?

באותה פעם בה הגעת אליי באמת, ראיתי אותך טהור כמו שלא ראיתיך מעולם.

פעם אחת. בודדה. שלעולם לא תחזור. 

ואני נזכרת בך.  

והבכי לא עולה, והכעס לא צף, והכאב משותק, ושום תחושה כבר לא קיימת.

רק התובנה שאתה כבר לא כאן יותר.

וזו התחושה העצובה ביותר בעולם.

חוסר התחושה. 

כי כשהיית כאן- נשמת, הרחת, צעקת, הכית, זנחת, אהבת בדרכך, התעללת, שיקרת, בגדת, חייכת.

וכשאינך כאן- אינך עוד.

והרוח שלך לבטח מביטה בי כעת, ואיני פוחדת לומר לך, ששקט כאן.

והשקט התהומי והעצוב הזה, הביא אותי לאותן תובנות מאותו יום בו הלכת מכאן. 

רגע ההודעה של אמא, על שהחלטת לעזוב את העולם הזה, הפך בעיני רוחי לים שקט, נטול גלים, אוקיינוס של רגש שהפך לדממת ים.

ואותו רגע של שקט, חצי שעה אחרי שנדם ליבך, הפך לרעש בן שנתיים, לתובנות, לכאב, לאובדן חלקי-נפש שהיו חבויים בתוכי, אלה שלא היו יכולים לצאת, כי אתה היית. 

וברגע בו שחררת את חייך מעולם זה, השתחררה נשמתי מכל אותן מוסכמות פנימיות אותן חייתי שנים.

ביום העצמאות 2007- ערכנו את הלווייה שלך. יום העצמאות שלך, שלי, של כולנו.

מאותו יום עצמאות, הפסקתי להוכיח לעולם, הפסקתי לרצות את כולם, הפסקתי לחשוב ולהעמיק על מה חושבים עליי, התחלתי למרוד את מרד נעוריי.

"נערה מורדת" בת 34 הייתי ביום המוות שלך.

נערה, אישה, ילדה, בת, נכדה, אחות. אני. 

עוד חודשיים תמות כבר שנתיים.

730 ימים יעברו מאותו יום בו אמא הודיעה על לכתך.

וזה מוזר, וזה כואב, וזה נורא. 

כי כשהיית - היית הדבר הכי משמעותי ופוגע בחיי.

וכשאינך- פשוט אינך עוד. 

ואני יודעת.

החיבוק שלך לעולם לא יחסר לי.

כי מעולם לא קבלתי ממך אחד כזה.

אוהב כזה.

אמיתי כזה.

שלמרות הכל- אני אוהבת אותך, אבא.

כי לעולם תהיה שלי. 

אתה יודע.

גם אני.