ביום שישי שעבר אחר הצהריים ישבתי בקפה תמר.

אינני נוהג לבלות שם הרבה, אבל חבר טילפן ובאין דבר טוב יותר לעשותו, שלפתי את עצמי מתוך הספר בו קראתי בדיוק, נעלתי נעליים והתדרדרתי את מאתיים המטרים ממיטתי אל כסא פלסטיק לבן בפינת הרחובות שנקין ואחד העם.

על השולחנות נחו כל מיני חלקי עיתונים של סוף השבוע, ומפה לשם מישהו מניח מולי את עבודתי שלי מאותו שישי (זו בה נכתב כי גלעד שליט בשבי 992 יום, על רקע תמונה של רון ארד) ושואל לפשרה. ומיד מתפתח מסביב דיון ישראלי טיפוסי, שרק עייפותם  של הנוכחים, בקבוקי הבירה שמסביב ושקיעת החמה המזרזת את כולם לביתם או לבית אימם, משתיקות את הקולות ומפזרות את המתח והכעס המצטברים באוויר.

דוד טרטקובר, שאם ישנה בעולם תשובה טובה לשאלה 'מהו עיצוב ישראלי' הרי שאפשר להתחיל ולסיים אותה בו, עשה בשנת 1995 פוסטר לשנה טובה ובו דימוי גדול וריאליסטי של אקדח חדש ויפה ונוצץ. פחות מחודשיים אחר כך נורה רבין למוות. כמה שנים מאוחר יותר נשאל טרטה על העבודה הזו והאם הוא חושב שהיה בה משהו נבואי. אינני נביא, הוא ענה, אבל כמי שפועל במרחב לא יכולתי להתעלם מתחושת האלימות הגואה מכל עבר, שהיתה מוכרחה לנקז את עצמה באיזושהי נקודה.

ביום שני השבוע קיבלתי טלפון ממערכת העיתון, בו נתבקשתי לחשוב על שער למוסף יום שישי. "גלעד שליט ישוחרר הלילה", נאמר לי, "וכל הגיליון יהיה מוקדש לו". "הדבר איננו סגור לגמרי אולם הודעה רשמית על כך תצא מאוחר יותר היום".

בחצות פתחתי טלוויזיה כדי לחזות בפיסת היסטוריה בשתי עיני, ואז למדתי שההיסטוריה תבושש להגיע כנראה. הנסיבות היו כשהיו, אולמרט החליט את אשר החליט, וגלעד ימשיך לשבת במקומו.

מעט אחר כך החלו הפרשנויות למלא את האוויר, ומישהו אף גרס שסיפור רון ארד עומד לחזור על עצמו.

בשבוע שעבר כתבתי כאן שאין לי עניין ודיעה מה על הממשלה לעשות בעניין שליט, ואני רוצה להכות על חטא כאן ועכשיו. חשבתי בשבוע שעבר ואני עדיין חושב שהמדינה צריכה לאשר את כל רשימת המוזמנים של החמאס, לשחרר אותם לדרכם או לעזאזל ולהשיב את גלעד בחזרה לחיק עמו ומולדתו, ובעיקר אל הוריו המצפים לשובו ואל החירות שלו עצמו.

חשבתי ועודני חושב שעניינו של גלעד כבר התרחק מכל קשר למהלך עניינים הגיוני וסביר וכי הדבר היחיד שאנו יכולים ומחוייבים לעשותו הוא לסיים את השבי הארוך הזה תיכף ומיד.

אלא שאיש לא שאל לדעתי, ואילו שאלו ייתכן כי הייתי מגמגם תשובה לא ברורה בחצי פה, כפי שאני נוהג לעשות בכל פעם ששאלה הרת גורל עומדת מולי.

ועוד מעט אני צריך לקום וללכת לחגיגת יום המשפחה בכיתתה של בתי. להתפעל ולמחוא כפיים לכל ריקוד או דיקלום שעשויים להרוג גם אנשים עמידים ממני, ולבסוף לאכול בורקס עייף וסלט פסטה קר ועוגת שוקולד יבשה, ולשמוח - מאוד לשמוח - שילדיי נמצאים ממש כאן, ממש איתי, וכי אני יכול למשש אותם כאוות נפשי ולהציק להם ולצחוק איתם ולצרוח עליהם ולהכריח אותם להיכנס למקלחת או ללכת לישון, ולעשות את כל אותם הדברים שאתה יכול לעשות עם ילדיך כשהם נמצאים ממש כאן לידך ולא בשבי של החמאס אי שם ברצועת עזה.

שבת שלום.

וזאת העבודה שמתפרסמת הבוקר במוספשבת של מעריב.