במקום בו תפגוש השמש
את דממת המים
קדה האדמה ליפעָה
ואני אעמוד ממול,
לחַיי תפּוּחים סמוּקים
ואצבּעות חושקות לגעת.
הרגע הזה הוא נצח
האדמוּמית הזו היא חלום.
וכבר איני יכולה להביט
אֲרוגה באפלה רכה,
רוגשת
חשׂופה עד קצוֹת הצבעים
הסגוּלים פּגשו את השמש
ובאדווֹת המים נמסוּ
והיו לצללים,
החולות ספגו
את עקבותיי
הותירו שקט בתולי. |