זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
עומס בבתי המשפט - תרומתי האישית
נועם שחם הזכיר לכולנו שלעתים נובע העומס בבתי המשפט מאינטרס של הנתבע. כך נזכרתי אני בתרומתי לעומס.
1979 מגיע אלי אדם שנתבע בסדר דין מקוצר, לסלק ידו מאסבסטון בו ישב למעלה מעשרים שנה (הוא מדבר כל הזמן על שלושים שנה, אבל חוזה השכירות שלו לא מגיע רחוק כל כך). הוא נתבע על ידי החברה הממשלתית שהשכירה לו, משום שכל השטח הוקצה כבר לבניית שיכונים ציבוריים, מרבית האסבסטונים כבר פונו, ודייריהם קיבלו דמי פינוי. כבר נבנו שם בתים חדשים, והוא נותר שם כמקל בגלגלי הקידמה. אני מנסה כמובן לגלות מדוע לא נטל דמי פינוי והלך, כיתר דיירי ה"מעברה", למבנה בטון כלשהו. "הם ישלמו לי על השלושים שנה שסבלתי כאן!". מעולם לא חשבתי ש"הם" אמורים לשלם על משהו. גם לא חשבתי ש"הם" פעלו בזדון כאשר נתנו לו מקום מגורים זמני. דעתי היתה אז והיום, כי על כל אדם להיות קודם כל אחראי לעצמו, לא לחפש שאחרים "יפצו" אותו. אבל למרות מאמצי, את התובנה הזו איני מצליח להחדיר לראשו, בוודאי לא כאשר משמעות דברי היא כי הוא "סבל לריק". בהיותו מבוגר ממני בלמעלה מעשרים שנה: (1) מכבר היה עליו לדעת טוב ממני שהחיים קצרים מדי לענינים כאלה, (2) אין סיכוי שיבין זאת עתה. אני עושה את שנותר לעשות. מגיש בקשת רשות להתגונן, טוען בה לדיירות מוגנת מכח החוק, ועוד כהנה וכהנה. סביר שאקבל רשות להתגונן, אבל מה אעשה במשפט עצמו? אנו מגיעים לרשם וטוענים טענותינו, טרם החקירה של המצהיר. ב"כ התובעת הוא מקצוען קשוח ומנוסה, הוא לא מעלה בדעתו פשוט להסכים לתת לנתבע רשות להתגונן – ואז לקבל נגדו פס"ד בלי מאמץ. הוא בטוח ביכולתו לנפנף אותי מכל המדרגות. אחרי הכל, מתן רשות להגן יכול לדחות הכל בשנה שלמה.
הוא גם לא טועה בהרבה. מי שהגה את "סדר הדין המקוצר" חשב בדיוק כמוהו. אבל המציאות בישראל לא חושבת כמוהו. אתה לא מפנה דייר אחרי עשרים שנה מדיור ציבורי בלי לתת לו רשות להתגונן, או לפחות לתת לו כל הזדמנות להוכיח כי מגיעה לו רשות כזו. עוד טרם החקירה של הנתבע על תצהירו הוא מראה כי חוזה השכירות מכיל את כל ההגנות שאיפשר הדין בעת החתימה למשכיר, כדי למנוע את הגנת הדייר על פי החוק. אני עונה מה שאני עונה, אבל... מכאן לשם, עובר הזמן המוקצב לנו, ונקבעת ישיבה נוספת, לכמה חודשים קדימה (נו כן, לרשם יש עוד תיקים לשמוע...). עוה"ד שמולי מרגיש, כמוני, שהנצחון מונח בכיסו. מלבד זאת, יש לו כנראה עבודה רווחית יותר לעסוק בה. לישיבה הבאה כבר לא מגיע הוא עצמו – אלא שכיר ממשרדו, השכיר הוא גמלאי של החברה הציבורית התובעת בתיק זה. זה היה אמור להדאיג אותי עוד יותר, לו הייתי מנוסה עוד פחות. אני מנחש שעוה"ד הסביר לשכיר שמדובר רק בניקוי פינות אחרונות – כי הכל כבר מוכן ועשוי. אלא שהשכיר, איך נאמר, אינו מגיע מפסגת הליטיגציה. הוא לא מצטיין בטיעוניו, ולא חשוב מה אני אומר, הוא לא מצליח לענות כראוי. בקיצור, מה שעוה"ד עשה לי – אני עושה לשכיר. בהתחשב בעובדה שלא נוספו לי נימוקי הגנה חדשים בינתיים – זה לא כל כך רע. לישיבה הבאה, כבר מגיע עוה"ד בעצמו. אני מנסה לקבל נתונים על דמי הפינוי המגיעים לו, מה שמוצע יספיק לו בדוחק, אם ייקח גם משכנתא מסובסדת, להשיג דירה סבירה. אני במקום הלקוח, הייתי מתמקח – ולוקח. אבל כזכור, דמי הפינוי לא מפצים על כל הסבל אשר סבל... החקירה כמובן לא מתקיימת, כי חלף זמן רב בניסיונותיי לברר את דמי הפינוי המוצעים ונסיונות מיקוח וכו'. ונקבע שוב מועד לכמה חודשים קדימה. ושוב מופיע עוה"ד בעצמו, ואחרי טיעונים נוספים, מתחיל עוה"ד לחקור את הנתבע על תצהירו. ביציאה מבית המשפט אני חווה מה שכל עו"ד שלקוחו נחקר חקירה נגדית חווה: "זה בכלל לא היה לפני שנתיים! זה היה אולי לפני חמש שנים" מתרגז הלקוח על התשובה שנתן לשאלה. "אז למה אמרת שנתיים?" "כי זה מה שעלה לי באותו רגע". מה שעמידה על דוכן העדים עושה לאנשים... החקירה כמעט נסתיימה, ולמעשה כל שצריך זה לסיים. עוה"ד לא חושב שנוכחותו בישיבה הקרובה נדרשת, והוא שולח את השכיר הפנסיונר לסגור פינות אחרונות ולסיים. בטח. בסיומה של ישיבה זו, יוצא השכיר כמו שאני יוצא מישיבה מול עוה"ד. להמשך החקירה אפילו לא הגענו. מובן שנקבעת ישיבה נוספת. ודאי כבר תפסתם את העיקרון. אחרי הפעם השניה תהיתי כמה זמן יקח לעוה"ד לתפוס. להזכירכם, כל זה עדיין בפני הרשם. במחצית 1982 עולה לי הזדמנות שתשאיר אותי בחו"ל לפחות עד סוף אותה שנה. אני משאיר את התביעה, כמו עוד כמה דברים, לטיפולו של ה"יורש" שלי. ה"יורש" הוא סוחר טוב ממני בהרבה, אבל במשיכת זמן, מסתבר, אני עולה עליו. או אולי משכתי אני כבר את כל הזמן שהיה. התביעה נסגרת אחרי הכל, ולא לטובת הלקוח שלי. כשאני חוזר לארץ, אני מרגיש של"יורש" לא נעים לדבר על כך, ואיני חוקר.
לו היה לי אז הנסיון של היום - הייתי מנסה לקבל מעוה"ד רשות לפנות ישירות לחברה על מנת לגרום לה להוסיף משהו "תמורת הסבל". לא יודע אם הייתי מצליח. לא בטוח שהיה נותן לי. אבל הייתי צריך לנסות. אחרי הכל, משיכת הזמן היתה אמצעי, אלא שבדיעבד, לא ניצלתי אותו במלואו.
כעבור שנים, כאשר נשמעה דעתי בוועדות פינוי למיניהן, טענתי – וגם שכנעתי – שהמפונה אמור למצוא עצמו בתנאים טובים יותר מאשר המקום ממנו הוא מפונה. הזדמנות אחרת לחיות חיים סבירים לא תהיה לו – והמדינה יכולה וצריכה להרשות לעצמה, משפחה אחת פחות החיה במאורה. |
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כל ציפור מזמרת כפי שמקורה צמח.
כב' השופט ביין, בחיפה, היה קובע כ-10 תיקים לקדם משפט ב-08:05 בבוקר, מנהל את כולם ברוח טובה ובשקט חייכני עד 08:55 לערך, כי ב-09:00 כבר היה קבוע לו תיק להוכחות.
אחוז ניכר מקדמי המשפט האלה היה נגמר בהחלטה, בלי צורך בהוכחות.
כל זאת מבלי לגרוע כהוא זה מכבודו של השופט בהרצליה.
הכל בסופו של דבר בידי השופט או הרשם
חבר שלי סיפר לי על שופט בהרצליה, נדמה לי שהוא סגן נשיא שם, שהיה קוצץ כאלה שמורחים את הזמן עד שכל עצמותיהם היו אומרות שירה..ולא דווקא מרנינה
הנסיון לימדני, שבלי קשר לנאיביות שלך, או שלי, רוב האנשים אכן רוצים בסך הכל לחזור הביתה בשלום.
אותם 15% (לפי נסיוני והתרשמותי, לא מכיר מחקר בנושא) - הרעים, המשגשגים על ריב ומדון, קרא להם בכל שם שתרצה, הם המעכירים את חיי כולנו.
הבעיה היא שלא תמיד אנו יכולים לבחור את הקליינט, וכשאני צעיר יחסית (33, אבל לומד לאט...). אני גם לא מבין מספיק מהר עם מי יש לי עסק.
כאן אמנם נסיתי לקבל פיצוי גדול יותר - אבל רק מול עוה"ד שמולי, וזה התעקש, משום שהדין היה לצידו, ואני לא ידעתי את מה שלמדתי כעבור שנים.
כמו כל תרופה, חשוב גם כי הרצפט יתאים לצרכן.
כאשר מדובר באדם עיקש עם סבלנות ל- 40 שנה לשם הוצאת המיץ לכריש הנדל"ן הלהוט לעשות את סיבוב חייו עוד לפני שהספקנו לומר "בוננזה", זה נחמד למשוך ולמשוך זמן, אולי בסוף זה גם ישתלם?
לרוב האנשים (טוב אולי אני קצת נאיבי..) לא אוהבים את זה ויעדיפו לסיים הליך משפטי המעיק עליהם, ולסיים את "הפרשה".
לכאלה עדיף אולי לשבת סביב שולחן המו"מ בתחילת הדרך, על מנת לקבל את התשלום ההוגן + "משהו בשביל הבחורים"...:-)
מה שברור היום, לא היה ברור כל כך אז.
אל תשכח, הבנקים מעסיקים עו"ד שאינם עובדי הבנק, אבל אלה צוברים נסיון ומפעילים בתהביעות אלה פס ייצור.
קשה לחדש להם.
(אבל לעתים הם מפילים את עצמם, כפי שוודאי נתקלת).
1. אכן, אזבסטון היה צריף אזבסט, בד"כ דו משפחתי, משהוא כמו 40 מ"ר למשפחה, שלושה חדרים, מטבח ושירותים.
כאשר נבנו אלה, לא ידעו על סכנות האזבסט, והוא שימש לכל דבר עקב חוזקו וקלות עיבודו ללוחות, צינורות וכו'. ב-1969 נבנו אסבסטונים אלה כמעונות סטודנטים בהר הצופים ובגבעת המבתר אשר בירושלים, ואפילו התגוררתי בהם שנתיים (בגבעת המבתר).
2. ה"שופט" כאן, היה רשם, אדם טוב ורך לבב, שמעולם לא האיץ במישהו.
אחרי שתיק נסתיים, יכול היה להפתיע אותך ב"למה משכתם את זה כל כך?" - אבל רק אחרי, לא תוך כדי.
כל שופט לפי מזגו, אבל בד"כ, גם הסבלנים שבשופטים מפסיקים את המסיבה באיזה שהוא שלב.
ראוי לציין עם זאת שלכל שופט הטריקים שלו:
יש מי שלוחץ לפשרה על ידי קביעת מועד מוקדם/מאוחר להוכחות, תלוי אם הוא לוחץ על הנתבע או התובע, ויש מי שהטקטיקה שלו תמלא פוסט נפרד - ויש ויש...
כל שכתבת, נכון.
אלא שרק עם השנים למדתי כיצד לנהל את "תחושת הצדק" הזו גם מחוץ לכתלי בית המשפט.
הרעיון הוא לגרום לצד שכנגד להפנים, בעיקר כאשר הוא גוף ציבורי, אבל לא רק, שהצדק מחייב אותו - גם כאשר הדין מאפשר לו לצאת חלק.
תלוי כמובן מול מי אתה עומד, ו"עם עיקש תתפתל" - אבל הרבה פעמים זה עובד.
אכן משיכת זמן באמצעות רשות להתגונן היא טקטיקה ולעיתים נכונה
על מנת לשפר מו"מ מול התובע.
מה שכתב עו"ד פרידמן נכון, הגשתי בקשת רשות להתגונן מול בנק,
והבנק הפתיע אותי, תוך כמה ימים הם הסכימו בהודעה לבית המשפט,
בית המשפט הוציא גילוי מסמכים ותצהירי עדות ראשית וקבע קדם תוך
שלושה חודשים.
לעיתים המלחמה של התובע נגד הרשות להתגנן פועלת לרעתו.
אנסה לנחש ניחוש מושכל - אזבסטון זה צריף עשוי אזבסט ?
בכל מקרה, השופטים פשוט "מחליקים" את הכל הדברים האלה בלי הפרעה ?
עורך דין הוא קודם כל בן אדם וככזה גם הוא מנוהל על ידי חוש צדק כזה או אחר. ככל שעורך הדין יודע ומבין את הדין הוא גם יודע ומבין את מגבלות הדין.
אז לעיתים קל לעורך הדין להבהיר ללקוח את הדין, בדרך זו להגביל את רצונות הלקוח ולהסתפק בכך אבל לעיתים מרגיש עורך הדין שיש משהו בטענות הלקוח ועל אף מגבלת הדין - מובילו חוש הצדק לנסות בכל זאת.
הסיפא של הפוסט מעידה שכבר בשנת 1979 הרגשת שיש משהו בטענות הלקוח.
תודה,
אין טעם בכתיבת זכרונות אם אין בהם כנות.
אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתך. ברור שמה שאני רואה היום, לא ראיתי אז, וכן גם לא יכולת למצוא אותם אז.
1. אנו כעו"ד, אמורים להכיר ולצפות את דרכי הפעולה של הצד שכנגד - ולהתאים פעולותנו להם.
2. עורכי הדין הם שליחים של הצדדים. הם אמורים לפעול למען מי שמייצגם, אבל כשם שכאשר אני מטופל על ידי רופא, אני מעורב בכל הליכי הטיפול ולא מסיר מעצמי אחריות - כך גם אמור הלקוח לזכור מה טוב בשבילו, ולהנחות את עוה"ד מראש כאשר התכנית אינה נראית לו - או לתקן בדיעבד.
אין טיפוס האהוב עלי פחות מזה האומר - "מה שהעו"ד שלי יגיד".
התייעץ נא עם עוה"ד שלך, ותאמר.
מאד מעריכה את הכנות שלך,
רק חבל שקשה למצוא אותה בשיא הקריירה של המיקצוע בו אתה עוסק. אז דברים כאלה הם Off the record, לרב
והרבה סבל ניגרם לכל צד מעורב בכל קייס שהוא.
אכן, זה מה שרמזתי בפוסט.
לכן תמיד הסכמתי לביטול פס"ד שניתן בהעדר, וכו'.
היתה לי דוגמה של תיק שנוהל על ידי עו"ד אחר, שהצליח על פני ארבע ערכאות (פינג פונג רשם/שלום/מחוזי) להשאיר פס"ד שקיבל בהעדר, ולהמשיך למנוע דיון ענייני.
בערכאה החמישית - בכל זאת בוטל.
מי היום יודע מה זה אזבסטונים?
לגופו של ענין, אני כב"כ תובע נקטתי לא פעם בטקטיקה הפוכה. כאשר ראיתי שבקשת הרשות להתגונן תביא למתן רשות להתגונן -הייתי מודיע לבית המשפט כי מבלי להודות בעובדות או בטענות שבבקשת הרשות, בתצהיר התומך ובמסמכים שצורפו - אני מסכים כי תינתן רשות להתגונן. היו תיקים בהם נקבע מועד לקדם המשפט שקדם םלמועד שבו היתה בקשת הרשות להתגונן אמורה להתברר.