אם אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו שוב ושוב אנחנו חסרי אונים, צריך לשנות את המצב ולא את עצמנו, אומר דאונז. משפט מסוג זה יכול לקנות אותי, בייחוד בתקופה הזו שבה כל הזמן מספרים לנו שהכל תלוי בנו (במחשבות שלנו, בפרשנויות שלנו, וכו'). חבל רק שכל כך מפחיד לשנות מצבים שהם נוחים יחסית. כדי להצליח, הוא ממשיך, צריך להמצא במצב שבו אנחנו יכולים להפעיל את חוזקותינו. אין טעם להישאר בעבודה שהיא מעבר ליכולותינו ולחשוב שאנחנו יכולים להתמודד עם הכל. אין טעם לנסות להצטיין במה שמצטיין זה שאנחנו מעריצים. חבל להשקיע אנרגיה בהתמקדות בחוזקות של אחרים בהם אנחנו מקנאים. ואני, כשנהייתי סטודנטית לארכיטקטורה כל כך הערצתי את המורים ורציתי להיות כמוהם, האם הטעיתי את עצמי כשבחרתי אחר כך להיות אחת בעצמי?
עוד אמת כואבת אך מרעננת שמביא דאונז היא שלא נוכל להצליח בכל מה שנשים עיננו בו גם אם נשתדל בכל מאודינו. יש דברים שפשוט לא מתאימים לנו ולא משנה כמה נרצה לעשות אותם וכמה אנרגיה נשקיע בהם. הפגנה הירואית של כל-יכולת לא תוביל אותנו להצלחה, אלא תהפוך אותנו למגוחכים ופתטים. גם זו טענה שיוצאת כנגד הנטייה של חלק גדול מספרי העזרה עצמית שיוצאים לאור בימינו המבטיחים לנו שאם רק נרצה מספיק נקטוף את הירח.
עוד נטייה שמביאה אותנו לבזבז את כשרונותינו היא הנכונות לעשות דברים באופן סביר. הרבה פעמים אנחנו מסתפקים בלעשות את העבודה בסדר כדי לצאת ידי חובה. כך, אומר דאונז, הכשרונות שלנו פשוט מחלידים. גם זה מוכר לי יותר מדי. כבר כמה שנים שאני מרגישה שבמקום להתלהב ממה שאני עושה, וכמעט לא משנה מה זה, אני עושה את זה כדי שלא יהיו טענות כלפי ולא מתוך שקיקה אמיתית.
אבל מבין המשפטים שלו בפרק הזה הכי אהבתי את הציטוט שהוא מביא מהסופר ארנולד פטנט (אין לי מושג מי זה) שאומר שאם יש לך דחף חזק לומר משהו למישהו בעולם יש דחף חזק לשמוע את זה. שגיאה חמורה, לפי דאונז, היא לחפש קודם כל מה העולם צריך ואז לנסות לספק את זה. כמה שאני אוהבת את העמדה הזו. אין ספור פעמים שמעתי או קראתי שכדי להצליח צריך לדעת מה העולם צריך ותמיד הרגשתי לא בנוח עם העמדה הזו. בעיקר שנאתי את העמדה שיוצאת לפעמים מפי ארכיטקטים שאסור לארכיטקט להכניס את עצמו לתוך הפרויקטים, אלא הוא צריך לעשות מה שהציבור דורש. במשך שנים נהגתי לומר לסטודנטים: "אל תתכנן בשביל מישהו אנונימי אלא תכניס את עצמך לתוך הפרויקטים, תתכנן כך שאתה תאהב את זה." נהגתי להביא דוגמה מהעולם הקולינרי: אם טבח יבשל משהו שהוא באמת יאהב לאכול, רוב הסיכויים שיהיו עוד אנשים שיאהבו את זה, אבל אם הוא ינסה לבשל משהו שירצה את כולם, זה יצא טפל ואף אחד לא ממש יאהב את זה. הבעיה נוצרת כאשר הסטודנטים או הארכיטקטים לא ממש מחוברים לעצמם וממציאים דברים שהם עצמם לא בהכרח היו נהנים מנוכחותם.
אז כן, אם יהיה לי מה לומר בטוח שיהיה מישהו שירצה לשמוע את זה. אבל מאיפה שואבים את התחושה שיש לי מה לומר? כבר בתיכון היה לי מורה לציור שגזר את גורלי כשאמר שזה שאני לא מדברת הרבה זה בגלל שאין לי מה לומר. בזמנו תירצתי את אמירתו בכך שהוא כעס עליי כי לא רציתי להביא את הציור המוצלח ביותר שלי לתערוכה (משום מה פחדתי להוציא אותו מרשותי), אבל אחרי הרבה שנים התחלתי לחשוב שאולי באמת אין לי מה לומר.
חבל רק שדאונז שוב מאכזב בסיום של הפרק. הוא אומר שהסיבה לכך שרבים מאתנו מסתפקים בלעשות דברים שירצו את האחרים ולא מנצלים את הכשרונות שלנו היא שאנחנו לא יודעים מה הם. הצרה היא שהוא לא כל כך נותן עצה מעשית שתעזור לנו לגלות אותם. נכון, הוא נתן את הקריטריונים עליהם כתבתי בפוסט קודם: לבדוק מה מושך אותנו, ממה אנחנו מקבלים סיפוק ומה אנחנו לומדים מהר. כאשר שלושת אלו מתקיימים יחדיו עלינו על כשרון, אבל מה אם אנחנו לא מצליחים למצוא משהו כזה? |