מוקדש למישהי שהכרתי לא מזמן והיא הצליחה לגעת בי במקומות חדשים

קראתי שיר שכתבה מישהי לפני כמה ימים ומאז אני לא מצליח להשתחרר מההרגשה שדבקה בי,הרגשה של כאב שעוטף אותך כאילו חלק מן הכאב שלה דבק בי והוא לא מרפה.

אני זוכר שהסתכלתי על השיר במשך כמה דקות,הוא לא היה ארוך ולא היה קצר רק כמה מילים כתובות על דף,הדף היה דף אקסל,והמילים הן רק מילים ראיתי אותן בוודאי מאות אם לא אלפי פעמים בעבר,ולא הצלחתי להבין איך כמה מילים שכתובות על דף יכולות לזעוק כל כך כאב ייאוש ופחד.

מישהו אמר לי פעם שצריך לחבק את הכאב,שצריך לכאוב כדי שנזכור שאנחנו חיים ומרגישים שנדע להעריך אושר ואהבה,אבל מה עושים כשהכאב הוא זה שמחבק אותך ולא אתה אותו,והחיבוק הזה אינו מרפה.

איך מתקדמים הלאה?איך יוצאים מן התקיעות הזאת?איך משחררים את הכאב הייאוש והפחד?

לא הצלחתי לחשוב על שום דבר לומר לה,כל מה שעלה בדעתי נראה כל כך נבוב,אם הייתי יכול הייתי מחבק אותה,מחבק אותה עד שכל הכאב הזה יחלוף.....