מי היה מאמין אז באותו יום , בו הגעתי חילונית ואפיקרוסית בעל כורחי למעוז החרדיות הגרוסמנית, שיוסרו כל המחיצות, נעמוד זו מול זו עירומות מכל סממן חיצוני זניח, בשר ודם ונאהב ללא תנאי, אהבת חינם, זו את רעותה, זו את אחותה, אהבה תמה של גילוי האדם באשר הוא?
זה החל מתוכנית חברתית באמצעות בעלי חיים שנקראתי לעשות שם, על שערי האדום דה אז ומכנסיים שמרחיקות אותי אף יותר ממה שנראה היה לעין חילונית כחניטה מדכאת של נשיות מוצנעת.
ב"רומא" הגרוסמנית, בית הספר מגדלאור, התבקשתי כדבר ראשון להצטנע, ללבוש את שמלתי המושכרת/מושאלת ולסגור חולצתי עד צוואר, איך שהוא לראשונה בחיי, לא נראה לי הדבר כדיכוי, אלא ככיבוד נשים שהתגלו כבר ממבט ראשון כהרבה יותר מאשר העין משגת.
תוכנית חברתית באמצעות בעלי חיים בקרב בנות חרדיות? איזו שבירת מוסכמות וחינוך סגפני ומנותק מבעלי חיים.
ובאמת השילוג שלי כשילגיה שהגיעה עם שלל חיות היער על המראה המשונה שלי בעיניהן, עשה את שלו, אולי היתה זו גם הפתיחות שלי שאפשרה לי במהירות האור לראות אותן כך, יפות, אמיצות, לא מנסות להוכיח לאף אדם ובעיקר לא לגברים, כי הן נשים והן היו כל כך נשים, מהסוג הספרותי, מן גו'איות לוחמות מוסכמות שיצאו כאילו רק כעת מ"נשים קטנות" והן היו נשים כל כך גדולות.
ובסוף השנה כאשר נפרדנו, פרט לכמה ביטויי אהבה לשם, שהייתי די משוללת חרף אמונה רבה ומשונה של חילונית שפיתחה איתו היושב במרומים יחסים אינטימים של שיחות נפש בעיקר לעת משבר קרב, לא נותר כל הבדל ממשי.
הבנו כמה לחמנו ביחד באותן מוסכמות, באותו ממסד, בסוף השנה הבנו לראשונה שבאנו מעולמות כה דומים, אך זה נגמר, אישה אישה חזרה למגדל השן החיצוני שלה, אני לעולמי המפוקר מנקודת מבטן חבושת הפאה והן לעולמן ה"צר" והמוגבל על פי השקפתי, אך רב הקסם ואהבת האחיות, אהבת לוחמות.
להתראות פמיניסטיות אהובות שלי, לעולם לא אשכח אתכן
אוהבת גלית |