אומרים ששלושה שבועות זה משך הזמן שלוקח לאמץ הרגל חדש. עברו רק שבועיים, והריצה כבר תפסה מקום של ממש בחיים שלי. הרי מי יכול היה לתאר לעצמו, שאל תוך לוח הזמנים העמוס ממילא ודווקא בשיא הלחץ- תקופת הדוחות השנתיים, אפשר יהיה לדחוס שישה (!) אימונים בשבוע. אז הספקנו לגלות, כל אחד מאיתנו ולוח הזמנים העמוס שלו, שאפשר. מגלים שוב, שהכל בראש- מהרגע הראשון של ההתחייבות לפרויקט הזה ועד צעד הריצה האחרון באימון.

בשישי עשינו אימון אינטרוולים. קילומטר וקצת לחימום, ואז חמש הקפות של קילומטר אחד כל אחת מהן. קצת תרגילי כוח, קצת ספרינט, ריצת שחרור קלה.  אחרי האימון דלית מקפיצה אותי הביתה, אבל הפעם, בניגוד לשבוע שעבר, אני מלאת אנרגיות ולא עייפה בכלל (מפתיע בעיקר בהתחשב בעובדה שהתעוררתי ב-4:35 לפנות בוקר). אז אני עושה סידורים של יום שישי, קופצת לקניות זריזות בעדן טבע מרקט שליד הבית, מצטיידת בערימת בננות לבקרי הריצה שעוד יבואו.  

אני מחבקת את האיש, מעלעלת במוסף הארץ, מקשיבה לאסף אמדורסקי ולאמלי קרפל. עדיין נדהמת בכל פעם מחדש, איך בפרק זמן קצר כל כך אפשר להספיק הרבה כל כך.