שער האחוזה הפתוח וסימני צמיגים בשביל המוליך לאחוזה עוררו בי תחושה מבשרת רעות. מישהו זר נמצא באחוזת "דג הזהב"! ועוד ביום ראשון! מישהו נכנס לאחוזה שלי באין מפריע! חוצפה ממדרגה ראשונה! לאן נעלם ג'ון? בשביל מה אני משלמת לו משכורת עתק אם לא כדי לשמור על האחוזה עד שיסתיימו השיפוצים? רותחת מזעם הדהרתי את ה"פונטיאק" האדומה שלי ועצרתי בחריקת צמיגים בכניסה לבית.

"ג'ון!", צווחתי בקול של בעלת אחוזה ותיקה ומנוסה, קול שהתאמנתי עליו רבות בחודש האחרון, מאז קיבלתי בירושה את האחוזה מדוד וינסטון. "ג'וווווון!!!", חזרתי בקול תקיף, כשאני עולה במרוצה את כל עשרים המדרגות לקומת המבואה. הלמות רפה וקצובה נשמעה באוזניי, אך איש לא ענה לי. המשכתי במעלה המדרגות לקומת חדרי השינה, כשאני נזהרת לא להישרט מקרשים, דליי צבע, שקי גבס וניילונים גסים שעטפו את הרהיטים העתיקים ושמרו עליהם ממוראות השיפוצים. גם בקומת חדרי האורחים לא היה איש.

מתנשמת ומתנשפת (מחר אתחיל לקחת שיעורי גולף! לא אוכל להיות בעלת אחוזה עם כושר גופני ירוד כזה!) צלעתי לעבר הקומה השלישית, קומת חדרי השינה. הלמות הפטיש, או השד יודע מה הלם שם, הלכה והתגברה, הלכה והתחדדה. כמעט קורסת זחלתי במדרגות הלולייניות שהובילו לעליית הגג, ושם, נדהמת ומזועזעת, התבוננתי קרועת עיניים בגבר זר הולם בכוח במחיצת קרשים ירוקה, כשהוא מרסק אותה בגרזן לשבבים.

"מה, לכל הרוחות אתה עושה פה??" צרחתי, כשאני אוחזת בחוזקה בארנק המתכת המהודר שלי, ארנק שהברחתי בו לא מעט תוקפים ממין זכר, שהוטעו לחשוב שבלונדינית בת 20, הנושאת את השם החלוש וחסר עמוד השדרה - "לוסי"-  תיכנע להם ללא תנאי. האלמוני הסתובב. ריח הזיעה שלו נדף למרחוק, שערו החום , הארוך, היה אסוף בקוקו , וכתמי צבע ירוקים קישטו את מצחו וזקנקן הפרא שלו. עיניים ירוקות ענו לי במבט עז, מתריס. "ומה את עושה פה?", חקר בעזות מצח.

"אני לוסי קנסינגטון, בעלת אחוזת "דג הזהב"!", אמרתי בהוד ובהדר שהצלחתי לגייס. "רואה את הכפתור הזה?" הצבעתי בציפורני אדומת הלכה על כפתור הזהב שקישט את ארנקי. "זה הוא לחצן מצוקה שמקשר אותי מיד עם מטה המשטרה  של דארבישייר. לחיצה עליו תזעיק לכאן גדוד שוטרים עם כלבי "אמסטף"! , אמרתי בקול ברור אך סמכותי,מורשת משפחתי, משפחת קנסינגטון, הרגילה להתמודד באומץ לב עם אספסוף מכל הסוגים. "אני מציעה לך לטובתך, להסתלק מכאן מיד בזה הרגע ולמצוא לך מקום אחר לפלוש אליו, מאחר שלא הצלחת למצוא לך בית משלך , עלוב נפש שכמותך!".

"בסדר גמור, גברתי בעלת האחוזה הכבודה", ענה הפולש בנמיכות רוח. האם קלטתי נימת לגלוג בקולו, או שהיה רק נדמה לי? "אני כבר הולך. במקרה עברתי פה וחשבתי להעיף מבט על טיב השיפוצים. רק שתדעי לך שזאת עבודה ממש מחורבנת! למשל, המחיצה הזאת צבועה כל כך גרוע, שעדיף היה פשוט לרסק אותה לשבבים! זה יותר זול מלצבוע אותה מחדש!".

"סליחה??", לשבחי ייאמר שבני שושלת קנסינגטון קולטים בזריזות טעויות ומתקנים תוך כדי תנועה. "איזו מין חוצפה מצדך, סייד פשוט, להגיע הנה ביום המנוחה, יום ראשון ולהרוס את האחוזה שלי? שאכרע ברך ואגיד לך תודה אולי?", יריתי את מיטב משפטי הבוז השגורים על פי מאז הייתי בת 4 מפונקת, עטורת סרטים ורודים ורוכבת על פוני לבן, משובח.

"להיות סייד פשוט זו לא בושה", התריס הסייד החצוף. "והייתי מציע לך, גברתי הכבודה, לרסן את לשונך הבלתי מנומסת בעליל. לא כל אחד יסבול את זה, ובטח שלא אני!". "בעליל...?" איזה מין סייד מדבר בשפה מליצית כזאת? בטח קרא את זה באחד העיתונים. לא מתקבל על הדעת שהיצור הגס וההמוני הזה שמע את המילה הזאת בבית...אם יש לו בכלל בית...

ביום שני בבוקר חיכיתי בקוצר רוח לשעה 9 ואז חייגתי לאדריכל ששכרתי לעיצוב האחוזה מחדש. "אני מאוד כועסת!", הבהרתי לו בקול תקיף. "אני שכרתי אותך על פי המלצות דודתי, אלמנתו של לורד וינסטון קנסינגטון. סמכתי עליה בלי לראות אותך כלל, וכעת אני מתחרטת מרה!". קולו של אדריכל פילסברי היה ספוג יראת כבוד ואפילו מלטף:"מה קרה?", שאל.

 סיפרתי לו בשצף קצף על הפועל שלו, הסייד או השד יודע מי, שכביכול הגיע ביום ראשון להעיף מבט על השיפוצים וזרע חורבן והרס בעליית הגג המפוארת שלי. טוב, אולי לא המפוארת, אבל היא לבטח תהיה מפוארת כשיסתיימו השיפוצים לשביעות רצוני, ויתלו שם ערסל מהתקרה, מרופד פרווה ורודה,כפי שביקשתי.

"אני רוצה שתפטר אותו מיד!", הדגשתי. "לא יעלה על הדעת....", המשכתי, כפי שנוהגים המבוגרים בשושלת קנסינגטון לדבר עם ילדים שסרחו, "שיצור כזה ימשיך לעבוד אצלי!". אדריכל תומס פילסברי הסכים עם כל מילה שלי. רק בקשה אחת הייתה לו – שאגיד לפועל אישית מדוע הוא מפוטר. "את מבינה,", הסביר . "מדובר בפועל בעל חשיבה מאוד עצמאית. פעיל מאוד באיגוד העובדים.הוא ירצה לדעת בדיוק מדוע פוטר, ואני מעדיף שישמע זאת ממקור ראשון.". "טוב ויפה!", הסכמתי. הזמן אותו למשרדי חברת קנסינגטון היום ב-רבע ל-5 בדיוק. אוכל להקדיש לו כמה דקות לפני תום העבודה.

הרכנתי את עיניי לעבר כרטיס העובד, כשאני מנסה לנסח את המשפט שישלח אותו לעזאזל עם דרישותיו החצופות. עיניי נחו על פרטיו האישיים ברישול מרפרף, כשלפתע חשתי כמוכת ברק. "שם פרטי: תומס. שם משפחה: פילסברי. מקצוע: אדריכל. נשכר על ידי חברת "קנסינגטון" לשיפוץ האחוזה המשפחתית בהמלצת ליידי  קנסינגטון....".

 אולם לא בת שושלת מפוארת כמוני תיתן לעובדות לבלבל אותה. "סוף סוף אנחנו מתראים!", הענקתי לאדריכל המפורסם את החם בחיוכיי הנשיים. "אנא סלח לי, שנאלצתי למשוך אותך לכאן בעורמה כדי להזמין אותך לארוחת ערב. דודי וינסטון עליו השלום, סיפר עליך כה הרבה...".