"שבע בגלי צה"ל..." בזה הרגע אני מדומם את המנוע, יוצא מהאוטו, לוקח את בני הקטן יעקב למשפחתון, אומר לו "שלום", נותן לו נשיקה וממשיך את היום שלי. היום שלי מתחיל בערך שעה וחצי קודם לכן: יעקב החליט שהוא מתעורר עם הזריחה, חבל לבזבז זמן. ככל שהחורף חולף והלילות מתקצרים, אנחנו קמים מוקדם יותר. מעניין מה יהיה כשנעבור לשעון הקיץ... אני יוצא מהבניין, חוזר לאוטו, מסובב מפתח ומיכה פרידמן חוזר עם הסיבובים הראשונים של המנוע. בתא הדואר שלי מחכה לי מהדורה אנגלית של עיתון 'הארץ' יחד עם "Herald Tribune", בבית מחכה לי אשתי – היא מנסה להשלים שעה קלה של שינה. לפעמים היא אפילו מצליחה, ואז אני משתדל לא להפריע לה, מכין בשקט קפה, מתעדכן ב-YNET, קורא עיתון... ועוד לא הגיע זמם הטלוויזיה. כמות החדשות שאנחנו צורכים היא ככל הנראה, אחת הגבוהות בעולם. נהג האוטובוס מגביר את הרדיו בכל שעה עגולה, בכל קיוסק פתוחים ערוצים שתיים או עשר, כל שיחה מקרית במכולת או תחנת אוטובוס איכשהו תמיד מתגלגלת לפוליטיקה. לא, זאת לא אובססיה. כן, יש לנו מה לעשות בחיים חוץ מלהקשיב למיכה פרידמן, ניב רסקין או רזי ברקאי. פשוט - כאלה אנחנו. לנו אף פעם לא משעמם פה. אנחנו צורכים חדשות כי אנחנו חווים אותם, יום-יום. אם כי גם בזה יש משהו מאי-השפיות. אולי נהפוך יום אחד לעם נורמאלי. כי יש דברים יותר מעניינים מהחדשות, זה בטוח. |