הוא זרק אותה באוויר, אבל היא לא רצתה לחזור אל זרועותיו.

     וכך היא נשארה, מרחפת באוויר - העיקר לא בין זרועותיו. ככה זה, כשאתה סוג כזה של אביר. הרבה סוגים של אבירים יש בעולם, אבל הוא לא אחד מהם. את העלמות הצעירות שהוא מציל איש לא יכול להציל. אך מי שמע או ראה מעודו אביר שכזה?!... בהחלט לא ליפול בין זרועותיו.

     הוא לא דהר על סוס, אפילו חמור לא היה ברשותו - הוא הלך ברגל. לא הייתה לו חרב. מעדר! ועם המעדר הוא היה מצליח לחפור ולהגיע אל מקומות שאף אביר אחר לא היה מצליח להגיע (הם אפילו לא שיערו בדעתם המפותלת); אל מקומות חשוכים ומסוכנים - הרבה יותר מסוכנים מדרקונים ומתיירות-פנים. נכון. לרוב הוא באמת היה יוצא מלוכלך ומסריח, ואיזו עלמה המכבדת את עצמה תרצה אביר מלוכלך ומסריח? נכון - אף אחת.

     עוזרים לא היו לו, כיוון שאיש כבר לא רוצה כיום ללכת ברגל. מעריצים לא היו לו, כיוון שאיש לא אוהב ריח של בוץ ואמת. מאהבות בכל עיר מחוזית לא היו לו; יש אבירים יפים ממנו. אף מלך או שליט זוטר אחר לא הכתירו בתואר 'אביר'. בדיוק - הוא העמיס את העול על עצמו. לבד.

     השלטונות המקומיים התעלמו ממנו. המקומיים בזו לו. הדרכים התפתלו לו. נוכרים התנכלו לו. האבירים התביישו בו. הוא התבייש בעצמו. בלילות, מתחת לכוכבים של שביל-החלב, הוא היה מחפש את סוף מסעו, שכן אבירנו כבר עייף. מה יעשה כשיפרוש, היה שואל את עצמו בכל לילה ובכל בוקר שלאחריו. אך תשובות מעולם לא היו לו, לפחות לא בנוגע לעצמו - הרי אדם לא יכול לחפור בור היכן שהוא עצמו ניצב.

     נכון. הוא ידע שלעולם לא יוכל להניח את מעדרו ולנוח, להרים את הרגליים ולנוח. לא, לכך לא יוכל הוא לעולם - יש יותר מדי בורות לחפור. גם האדמה אינה כלל מה שהייתה; היא קשה יותר מבעבר, אדמת בוּר שלא עובדה שנים רבות או מעולם (יותר מדי אבנים וגבו מזקין מהר).

     ושוב לחפור.

     ואין תודה.

     ושוב לדרך. ושוב לבד. הדובקים בסירחון שומרים לו טינה וזיכרונם בריא. שמא ינקה את עצמו...? הרי מחר יתלכלך בשנית! חסכו ואימצו, חיזקו ואימצו, אחי האבירים, שכן אבירנו אינו לוקח את תהילתכם; הוא אינו תופס מקומכם על אנדרטאות; לא פוגע בעלמותיכם; אינו מזיק, רק הוא לעצמו. אביר שבאבירים! אביר שבאבירים בצדי השביל, צמא למעט מים וחום.