תקופה ארוכה מדי חייתי בתחושת החמצה.

החיים כסוג של פשרה.

ברוך השם, יש לי בית, עבודה, חברים, כלב, פרחים יפים ליד הבית שאפשר לשתות קפה בבוקר ולהביט בהם.

כמה תמונות שתלויות על הקיר שציירתי בעצמי,

ערימת מכתבי תודה מתלמידים לשעבר ו3- שנות הגשה של מגזין טלויזיה מקומי.-כולל פרס אחד באמתחתי. ובריאות.

אבל בפנים משהו לא נותן מנוח.

חשבתי שאם בגיל 35 יהיו לי ספה חדשה ותנור אפיה ארגיש יותר שלמה למרות שידעתי שזה לא נכון.

הרצון לרקוד, לשיר, ליצור, לעשות, לראות את שמי מתנוסס על דיסק זה או אחר, אם כמפיקה או או במאית של איזה מופע גרנדיוזי,

הסתפקתי עד כה בלנהל את פורום המעריצים של דיויד ברוזה, ולהצדיע לקריירה המופלאה שלו לאורך יותר מ-20 שנה.

שיריו שגידלו אותי ולימדו אותי הכל על אהבה, שתמיד יוצאת הרבה יותר טובה בשירים מאשר במציאות..

ולא, אל תספרו לי על גידול ילדים בתור אופציה, זה לא מעניין אותי כרגע.

לא לפני הפריצה הגדולה. לא רוצה תואר באוניברסיטה, או בעל,

רוצה לתרום את חלקי לעולם האמנות.

לשמחתי גיליתי הרכב מוזיקלי מדהים, שעוד רבות ייכתב עליו, שאימץ אותי ואני אימצתי אותו,

ויחד, אנחנו מתחילים ליצור , לגלות ולבחון את התכניות להמשך ההופעות והעבודה על הדיסק.

מה שלא צפיתי זה ההצעות שהגיעו לאחר מכן.

בהתחלה חשבתי שזה סתם מקרה בודד שהגיע בטעות...

כשהשני הגיע, והפעם מעבר לים, חשבתי שהגורל מצחקק עלי והשתעשעתי במחשבה..איזה כיף..להתעסק במוזיקה..נו, מחר בבוקר אני אקום ואגלה שהכל היה נחלת האתמול..

והנה הטלפון השלישי.

אחרי שסיימתי את השיחה, הרצינו פני, והזעקתי את טלטול לשעת חירום..שתמיד עוזרת לי בצמתים הללו..

מעבדות לחירות, משנים של עבודה לשם פרנסה וחוסר סיפוק,

צפויה הרבה עבודה קשה, גישושים, גילויים, בטח גם קשיים יצוצו למכביר,

אבל עם זאת, שימחה בלב,

יציאה מעבדות לחירות.