בוקר מבורך יקירים ואהובים,
החיים מזמנים אלינו שלל חוויות, בשלל צבעי הקשת בענן.
ולכל חוויה התדר שלה, האור שלה, או חוסר האור שבה,
מגוון רגשות - אהבה ושמחה, אהבה ועצב...
ביום יום אני אדם מאושר. אדם שחווה את שלל הרגשות, בכל סקאלת הצבעים, אך עם מיקוד והגברת יתר של תדר השמחה.
לפני מספר ימים איבדתי את אבי היקר והאהוב, שהלך למנוחת עולמים.
המוות הגיע בפתאומיות, אם כי כמובן שהיה צפוי בזמן זה או אחר.
הוא נחת עלי כהלם.
הידע הרוחני שלי של המשכיות הנשמה, הבנת "משחק הנשמות", "משחק התפקידים", האור והאהבה שבתוכי מקלים עלי ומנחמים אותי מאוד.
עם זאת ובמקביל לתחושת השקט האופפת אותי, אני מאוד עצובה.
עצב שקט. אני שמה לב כי בניגוד לתקופות אחרות בחיי, העצב הזה הוא נקי ומזוכך. אין בו ייאוש. אין בו חושך. אין בו חוסר מודעות. אין בו הרבה רחמים עצמיים, למרות שעצב כנראה כן קשור לסוג של רחמים עצמיים. אינני בטוחה. אין ספק שהעצב נוגע עמוק מאוד ומכניס פנימה...
אין ספק שהעצב עוזר לעצב תובנות חדשות משום שהוא מביא אותך להתבוננות שקטה ושקופה.
הדמעות "ניקו לי את הפילטר הפנימי".
אני י ו ד ע ת שטובתו העליונה של אבא שלי הייתה לעזוב. בדיוק עכשיו. לאחר שהסדיר כל מיני עניינים, סגר קצוות בלתי סגורים.
הופתעתי אתמול מאוד שלירון הסב את תשומת לבי ולב אחותי
לקלטת דיוידי שאבא לקח מהספריה שלו.
הייתי בשוק. הייתי דהומה.
הוא לקח, בין יתר הסרטים את הסרט: " ש ב ע ה"!
סרט ישראלי שמדבר על (לא יודעת על מה) בתקופת השבעה על אדם שנפטר.
מבחינתי זה היה מופלא. מרגש. הומור יקומי במיטבו, וגם רמז לכך שאבא שלי, אולי בצורה לא ממש מודעת, אבל אינטואיטיבית
י ד ע שהוא עומד ללכת לעולמו. לעולם שכולו טוב. לעולם של אמת. לעולם בלי העמדות פנים ומשחקים. לעולם מזוכך וטהור. לעולם הנשמות. ל ב י ת האמיתי שלנו.
(אם כי הבית האמיתי הוא גם כאן, אם חושבים על כך...)
קשה לאבד אב. כעת אני מבינה שבכל גיל אנו עדיין גם, במקביל, ילדים וילדות קטנים.
משום שאני מכירה חלקים נוספים שבי, משום שההזדהות העיקרית שלי עם האני העליון שלי, שמביט מלמעלה על "ההצגה" ומחייך,
אני יודעת שהכול נכון. שהפרידה היא זמנית בלבד (למרות שקשה).
שאפשר ואני יכולה לשוחח עם אבא גם עכשיו. ואני עושה זאת.
החברים התומכים שמגיעים, מחבקים, שולחים מילים בטלפון, בפורום, בכל דרך מאוד עוזרים לי. זה גורם לי להרגיש את
ה א ח ד ו ת שיש בינינו, כל בני האדם.
אני מרגישה כי מהמשבר הזה אני אתחזק עוד יותר, אתעצם עוד יותר. אני מרשה לעצמי להיות כעת חלשה ופגיעה, עצובה ובוכה, עם אמונה שהכול יהיה בסדר.
יש לי את אלוהים שאיתי ובתוכי.
יש לי את לירון. יש לי את הילדים שלי.
יש לי את ההומור שתמיד מאיר כל מצב קודר או מפחיד, ומחזיר את הפרופורציות לחיים.
נשמות במשחק החיים.
מכילה את העצב.
מודה לעצב.
ובוחרת להמשיך להיות בתוכו עדיין.
ככל שארגיש.
לא איבדתי את השמחה. היא בתוכי עמוק וממתינה לזמן הנכון כדי לפרוץ.
לא איבדתי את האושר.
הוא קיים כי תמיד אהיה מאושרת. לא תמיד ארגיש זאת, אלא כתחושה של שלמות פנימית וקבלה עצמית מלאה.
בוחרת לשתף.
בוחרת לדווח.
בוחרת לחקור.
בוחרת להמשיך וללמוד וללמד ולתת.
לומדת גם לקבל.
את אהבתכם.
אוהבת תמיד,
בשקט מקודש
בהכרת תודה,
א י ל נ ה
תודעת ה א ח ד |