הכל נעשה פתאום מוזר.

האוכל מוזר לי. פתאום אני שמה לב אליו יותר מתמיד.

המים המינרלים מוזרים לי. כבדים לסחיבה, קלים לשתייה.

הגוף שלי מוזר לי. טו מאצ'...

הרפתקאות ליליות נראות לי מוזרות, ריקניות  וחסרות טעם.

המחשב הפך להיות מוזר שכזה, משתלט על חיי.

בקבוק הדיאט קולה הפך למוזר במיוחד. פתאום לא טעים לי.

חוסר התעסוקה כבר ממש הפך למוזר. ארוך מידיי. ריקני מידיי.

ההנאה מחוסר התעסוקה הפכה למוזרה.

הנאה מתמרור עצור למשכורת חודשית היא בשבילי מצב הזוי ומוזר. אני הכי אדם של עשייה.

המבער בריח וניל מוזר לי. מי המציא אותו בכלל?

הנעליים השחורות שקניתי בשנקין, מוזרות לי. למה דווקא שם החלטתי לקנות נעליים?

החברות מוזרות לי. פוחדות מהאמת שלי.

אמא מוזרה לי. מצחיקה אותי בתמימותה.

אבא מוזר לי. כבר לא בחיים. מוזר ולא ניתן להבנה.

האחים שלי מוזרים לי. אהבה ללא מפגש פיזי.

הסבתא המרוקאית שלי מוזרה לי. אוכל בשבילה, הוא הדבר הכי חשוב בחיים.

הסוכריות ללא סוכר על השולחן פה, גם הן מוזרות. סוכריה אמורה להמתיק, לא?

הסלון שלי מוזר. רק שתי כורסאות, שולחן עץ וטלויזיה לא דלוקה רוב הזמן.

העששית הכחולה כאן נחה על הרצפה, ליד המחשב. מוזר שמעולם לא הדלקתי בה נר.

השעה הזו מוזרה. לפני חודש, הייתי חולמת את החלום השני שלי בשעה הזו.

הפוסט הזה מוזר לי. מאיפה בא לי הרעיון הזה לכתוב על מוזרות. מוזר מאוד.

ואני? מי אני? מה אני? למה אני?

אני מוזרה?

כנראה שכן.