0

זמן

18 תגובות   יום ראשון, 22/3/09, 11:36

המוות, הנאחז בחיים,

המהולים בעצב

המהול בשמחה.

הרצון להתקשר אליה, לספר לה, לשתף.

הבגד שלה אצלי בארון, מלא בריח.

הבכי של בתי הכואבת: "דמיינתי אותה משתתפת בעוד כל כך הרבה דברים שלי".

השגרה, הנושאת אותנו קדימה,

למורת רוחנו, לקורת רוחנו.

חוסר החשק לכתוב,

המבלבל את מילותיי ומותיר אותי יגעה.

ההגיון, שיודע שכל זה אמור היה להיות

והרגש,

שפנים כה רבות לו, שמתנהל על פי קו משלו.

זמן.

 

דרג את התוכן: