כתבתי בפוסט קודם על סרט שביימתי בשם:"משפחה ממוצעת עם סרטן".

ורציתי להתייחס אליו בצורה שונה מעט.

כפי ציינתי, הסרט עוסק במערכת היחסים המוזרה בין הוריי, שהיו נשואים 32 שנים.

רציתי להתייחס בפוסט הזה למימד נוסף: המחלה.

גם היום, במבט לאחור, אני מתקשה לזכות מתי בדיוק עיכלתי את העובדה כי אבי

סובל ממחלה חשוכת מרפא. כולנו שמענו על מחלת הסרטן, כולנו מכירים מישהו שחלה במחלה,

מישהו שמת ממנה. אולם, יש מביננו שלא חוו את המחלה מקרוב.

כך הייתי אני, עד למחלתו של אבי.

התקופה הארוכה בה היה חולה, כשלוש וחצי שנים, לוותה בהכחשה, הן מצד אבי והן מצד המשפחה.

אולם, בזכות טיפול פסיכולוגי והתערבות של אמי, בסופו של דבר אבי הבין כי אין מה להתבייש במחלה

ואין כל דרך להסתיר אותה.

כאן עליי לציין, ולא בגאווה יתרה, כי לא ממש הייתי למען אבי בשנתו הראשונה של המחלה.

זה היה כאילו הוא ואמי עוברים את המחלה כזוג, ואנחנו הילדים מביטים בה מן הצד בריחוק מסויים.

כואב לי לחשוב על עצמי בדרך זו. להזכר בחשיבות הרבה שנתתי לדברים סתמיים בזמנו(לימודים).

דבר לא יקח ממני זכרונות כואבים אלו.

יחד עם זאת, כשהתחלתי לצלם את הסרט, הפכתי להיות נושא כאביו של אבי באופן פעיל- ליוויתי אותו לטיפולים,

הייתי לו לאוזן קשבת, נתתי דרור למחשבותיו על הסוף(חלקן מתועדות בסרט), ומעל לכל הייתי לבן

שתומך בכל שלב של המחלה. למעשה, הייתה בזאת מעין שלב התבגרותי בחיי.

לפעמים כשאנחנו חיים את חיינו, אנחנו שוכחים מה חיים אנו בכלל.

חומר למחשבה.