כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    איבד את שערו לדעת...

    ארכיון

    הדמעות של נאוה

    17 תגובות   יום ראשון, 22/3/09, 13:59

    זהו טקסט שהקריא יוסי "יוסק'ה בלגן" שוורץ, בטקס יום ירושלים שנערך ב- 2005 באנדרטה לזכר חללי גדוד 28 של הצנחנים שנפלו בקרבות 67 בירושלים. אני וקצינים נוספים במיל', יחד עם צנחנים ותיקים, עמדנו והקשבנו ליוסי. איש גדול, מחוספס, "צנחן אמיתי" שהקריא את שכתב בנשימה אחת, ועד שסיים לא נישארה בקהל עין יבשה אחת.

     

    הדמעות של נאוה – יוסי שוורץ

       "לפני הקרב בירושלים מנתה חטיבה 55, הותיקה בחטיבות הצנחנים, כ- 1200 לוחמים. ליד הכותל נותרנו כ- 400, 700 פצועים 96 הרוגים. לכאורה ובאופן הגיוני, לא היינו קיימים כמסגרת צבאית, אבל בדרך נס, כעוף החול, שבנו לעצמנו ומיד לאחר המלחמה נטלנו חלק פעיל במרדפים בבקעה, בהתשה בתעלה. ראשונים חצינו את התעלה במלחמת יום כיפור והבאנו, למעשה למפנה באותה מלחמה קשה, ולבסוף לבנון.
       איך עשינו זאת ובכח מה? אך ורק הודות לאנשים שהיו שם במלחמות, וכמובן המשפחות, האחים, האחיות, הורים ונשים, אשר יחד איתנו עברו את כל זה. מי היו האנשים האלו, על זאת רוצה אני לספר.

       מיד לאחר שתם הקרב ועודנו לבושים באותם מדים מנומרים, אשר בהם לחמנו בירושלים, מדים המוכתמים בדם ומדיפים ריח אבק שריפה, ובתוכנו זעקות אחרונות, רעש הקרב, ומראות אחרונים של חברנו אשר אינם עוד איתנו, הזעיקנו יוסי ואבידן והודיענו: אתם אריה ויינר, דניאל ארטום ויוסקה, נוסעים לחלק ממשפחות הנופלים, ואני ונחשון נוסעים ליתר. זכרו, החברה אשר נפלו היו בנים אחים ואבות, לבד מהיותם צנחנים. ובדרכנו לרכב, בטרם שיצאנו לדרך אמר דניאל: חברה אני ממש טירון בפלוגה, ולכן אני מבקש מכם שאתם תהיו הדוברים. אריה שהיה הבכיר, הסכים ויצאנו לדרך. היינו נוסעים מקיבוץ לקיבוץ, ממושב למושב, ומעיר לעיר, ונחפזנו מאד כי ארוכה הייתה החברים אשר עמנו. והדרך הייתה מתארכת ומשני צידי הרכב הארץ הייתה נפרשת לה כמרבד ענק. בדקות ההמתנה ליד הרמזורים היינו פוגשים בחברה בדרכם הביתה. הארץ שוב הייתה פושטת מדים. מרבית הזמן ישבנו שקטים, עדיין שם בירושלים, עדין נלחמים. כאשר היינו מגיעים לאחת המשפחות, אריה היה משתנק ומגמגם ולפעמים בוכה, הוא אשר היה ידוע כקשוח לא עמד בזה. לכן לא נותרה לי ברירה ומול כל המשפחות הייתי מדבר ומספר, והיו שואלים אותי דברים אשר לא ידעתי, על חברה אשר לא הכרתי ובשעתם האחרונה לא הייתי לידם, ואשר נפלו הרחק ממני ובחלקם הכרתי רק לאחר מותם, והיו גם חברי הקרובים, אשר אותם הכרתי היטב, ואת משפחותיהם מזה שנים הרבה, ועל כל שאלה השבתי: מה הוא אמר בקשר לילדים? האם זכר אותם ברגע האחרון? האם השאיר לנו בקשה אחרונה?ואני יוסקה עניתי להם את כל אשר חפצו לשמוע, על דברים אשר ידעתי ועל דברים אשר לא ידעתי, ומשקר הייתי במצח נחושה, כאשר לא שיקרתי בכל ימי חיי. לאורך כל היום הייתי הדובר ומספר, ובכל אותו הזמן היו אריה ודניאל בוכים עם המשפחות, ואילו אני יוסקה, הייתי מרוצה מעצמי וסונט בהם, אתם צנחנים אתם? אתם בכיינים, הביטו בי גיבור כארי קל כנשר, יוסקה בלגן הגבר. וכך היינו נוסעים ממקום למקום ממשפחה למשפחה. ואז בסוף הדרך הגענו ללכיש. יום יפה היה אותו יום בלכיש הגענו למול הבית של לייזר ונאוה. ובחצר הבית בתוך ארגז החול, אשר לייזר בנה, יושב היה בנו שוקי וכאילו מתעלם מאיתנו. הבית של לייזר ונאוה בית קטן היה, לבד מארגז החול היו בחצר כמה שתילים צעירים אשר לייזר נטע והייתה דממה בלכיש, לידנו נחיל דבורים שהיה עושה דרכו לכוורת רחוקה, ומרחוק רחוק היה נשמע רעש עמום של כלי כבד, אולי טרקטור אשר היה חורש תלם הרחק בשדה, בשמים מעל חלפה עדת דרורים נרגשת. ואז לפתע נפתחה דלת הבית ונאוה יצאה לקראתנו ובזרועותיה התינוקת שרון, והייתה נאוה אוחזת בשרון ואולי נאחזת בה, לעולם לא אדע. כאשר ניגשתי אליה והתייצבתי מולה נפלה דממה מוחלטת, ופתאום, ואת זה לעולם לא אשכח, נאוה זאת הידועה כחזקה, הייתה בוכה ומעיניה הגדולות החומות היו ניגרות דמעות ענק, ואילו אני יוסקה "הגיבור" הייתי עומד מולה חסר אונים, וכמו בסרט היו עוברות תמונות בזיכרוני, איך הכרתי את לייזר ומי הוא היה, וכיצד פעמים רבות לאחר מסע קשה ומפרך כאשר כולנו מחפשים מעט מנוחה, לייזר היה תמיד מתנדב לקום ולעשות, ואיש מוזר היה, מעולם לא ראיתי אותו יושב נח ואוכל, תמיד רץ ודואג לפתור איזו בעיה, עם נעליים לאחד מהחבורה או יציאה דחופה לחופשה, וכל בעיה שהייתה מתעוררת אצל אחד מפיקודיו, ותמיד אזכור את לייזר מנסה לאכול משהו בהליכה. אף פעם לא היה לו זמן לשבת איתנו, לייזר היינו אומרים: "מספיק, שב מעט איתנו" , וידענו, את לייזרקה אי-אפשר לשבור. זכרתי מפגש של לייזר עם בן- גוריון כשהיינו ליד שדה בוקר, ואת החתונה של לייזר ונאוה בבאר- טוביה אשר לשם הגעתי עם אריה, ובמיוחד זכרתי חופשה אחרונה של לייזר לפני המלחמה בירושלים, כאשר אני ונחום גלבוע באים להחזירו מהבית, מעט לפני הקרב, אני ברוב טיפשותי מחבק את לייזר ומבטיח לנאוה: " מה שלא יהיה, אני אשמור אליו ואחזיר אותו בשלום." וכאשר כיסו הדמעות את עיניי ראיתי את לייזר שוכב על גל האבן, לא רחוק מפתח סמטת המוות, אשר לשם גררו מורדי בטרם נהרג, ולייזר היה שוכב לו שם כאילו ישן, מתחת לקסדה היה כובש כובע טמבל כחול, ולראשונה ראיתי את לייזר נח. הייתי עומד מול נאוה, והייתי בוכה בכי נורא, מכאיב, ואותן דמעות של נאוה היו זולגות בתוכי וחורצות בי חריצים של אש, וכבר לא הייתי עז כארי וקל כנשר.

       למעלה משלושים שנה חלפו. הארץ הייתה מוריקה, וגשמים היו יורדים לפעמים בעתים. הארץ הייתה מצהיבה והקיץ היה בא. בסופו הארץ חרבה, צמאה, כמהה למטר, כאהובה לבעלה. והסתיו היה בא ואיתו מעין בשורה לטוב ולרע, ואז החורף ואיתו התקוות ותפילות, והגשם היה בא והנחלים מתמלאים וזורמים אל הים ומקצת מימיהם נותרו אצלנו, והאביב בפריחותיו וכל הארץ גן פורח יפיפייה, ואנשים היו מתאהבים והולכים לחופה ובליבם שירה וכולה אור רינה ותקווה לעתיד. ועברנו באותן שנים מלחמות, ונהרגו עוד חברים. והזמן היה חולף, ואנשים טובים היו מנסים להכיר לנאוה בן זוג, כי לא טוב היות האדם לבדו. ואילו נאוה לבדה הייתה כל אותו זמן, אבל עם לייזר. וכל אותן שנים של בדידות הייתה מגדלת את בניה, את שוקי ושרון, והייתה מלמדת ילדים בבית-ספר בקריית גת, ולאחר מזה מנהלת אותו. ואנשים טובים חדלו להכיר לה בני זוג, כי הבינו, נאוה לא תאהב שנית. ובכל זאת עשתה, כאילו יחד עם לייזר עשתה. הייתה מלווה תלמידים לאחר שעות הלימודים, ואם היה צורך, הייתה מבקרת בבתיהם ומדברת עם הוריהם. ומנהג היה בידה, כאשר תלמידים היו שבים הביתה, הייתה נוהגת להיפרד מהם בלחיצת יד. וכל אותן שנים לבדה הייתה אבל עם לייזר. והייתה אוהבת אותו ומתגעגעת אליו כאילו אך זה נפגשו. למעלה משלושים שנה חלפו. נחום גלבוע איש לכיש הודיענו: נאוה נפטרה בואו להלוויה. והגענו ללכיש. עצרנו מול הבית של נאוה ולייזר, ארגז החול שלייזרקה בנה עדיין ניצב שם, ושתילים ששתל הפכו לעצים גדולים מהבית הקטן, ויום יפה היה בלכיש, נחיל דבורים היה מפלס לו דרך לכוורת רחוקה, עדת דרורים הייתה מקננת בצמרות עצים שלייזקרה נטע, ומרחוק מרחוק נשמע רעש עמום של כלי כבד, אולי טרקטור אשר היה חורש תלם אין סופי, אולי אותו תלם. ודממה הייתה בלכיש, כולם היו בבית  העלמין ללוות את נאוה למנוחה אחרונה. ונחום היה מספיד ומספר בשבחה, ואנשים מסביבנו דיברו על "המחלה" אשר לקחה את נאוה, ואילו אנו ותיקי הצנחנים, ידענו כי נאוה לאחר שראתה את שוקי מתחתן, וראתה נכדים, ואת שרון מסתדרת בעבודה, לא יכולה הייתה יותר לעמוד באהבה ובגעגועים ללייזר, קמה והצטרפה אליו."

    יוסקה

    דרג את התוכן:

      תגובות (17)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/5/10 20:57:


      ... וגם עיניי לא נותרו יבשות...

      אפילו עוד לפני שהבנתי שהסיפור הוא על נאוה, מורתי בכיתה ד' בבית הספר בן צבי בקרית גת.

      כמובן שכשהבנתי אז העצב התגבר עוד יותר.

      מעולם לא ידעתי על סיפורה המרגש והכואב.

      רק ידעתי כילדה, וגם מאוחר יותר כנערה,

      שזכיתי ללמוד עם אחת המורות המיוחדות בעולם

      וכשנאלצתי לעבור לבית ספר שפרינצק בכיתה ה',

      חוויתי תקופת אבל על אובדן המחנכת נאוה שכל כך הערכתי ואהבתי.

       

      מדינה מטורפת יש לנו...

       

      תודה על השיתוף

        29/4/09 14:43:

      כל-כך מרגש וכואב  הלב בוכה על כל שאינם כבר ביננו.

      אבל גם מחבר אותנו ארץ ישראל היפה,

      לאהבה לרעות.

      תודה בוקיה

        29/4/09 01:29:


      גם העין שלי לא נשארה יבשה :-(

      כולל צמרמורת...

        28/4/09 18:43:

      שתי עיני דמעו... וכל מילה נוספת מיותרת.
        28/4/09 18:09:


      מנם אינני כה מבוגרת, רק בת 39, אך משהו במילים ובאופן בו הסיפור מסופר מזכיר את הישראליות אותה אני זוכרת ושכל כך חסרה היום.

      ישראליות של עשייה למען המדינה ולמען הרעות, של בחירה בטוב ובחזק

      של הסתפקות במועט, הצניעות.....

       

      כמה יפה, כמה נעים להיזכר,

      למרות הכאב כל כך הרבה יופי באהבה אמיתית

       

      תודה על פוסט מרגש עד דמעות.

       

        28/4/09 16:37:

      צמרמורת וכאב הציפו אותי.........

      כואב..........

      סיפור קשה..........

        28/4/09 16:17:

       

         גם עיני לא נשארו יבשות.

         תודה ששיתפת אותנו.

         רותי.

        28/4/09 15:58:
      מרגש!
        28/4/09 14:59:

      אין לי כוכבים..וגם כוכב אחד של קפה לא היה יכול מול אלו המילים.. כה עצוב..
        28/4/09 13:58:


      אין לתאר את הכאב העצום עימו חיות המשפחות השכולות הללו.

      אומנם טיבן של מלחמות לגבות מחיר בנפש אך לכל איש יש שם וסיפור...וכל סיפור הוא עולם ומלואו .

      ראוי להזכיר למען לא נשכח.

      תודה שהבאת את הסיפור והזכרת.

        28/4/09 13:37:
      מאד מאד מרגש,,,,
        28/4/09 12:50:

      גיא יקר,

       

      תודה ששיתפת אותנו. כואב.

       

      קבל ממני כוכב.

       

      קרן

        28/4/09 12:39:

      מלח הארץ חי ומתחבא כי היום זה לא פוליטקלי קורקט להיות כזה שלא לדבר על כך שהוא מותקף השכם והערב על מוכנותו להקריב.

       

       

        10/4/09 19:04:

      מקסים ומרגש...

      איפה היום מלח הארץ...

      אנשים שמקריבים את נפשם.

      היום הם כולם משתמטים בתואנות שונות...

       

        7/4/09 06:42:

       

      "הייתי עומד מולה חסר אונים..."


      הטוטאליות שבמוות וחוסר ההוגנות, 

      הבור בלי תחתית שנפער בלב-

       אף פעם לא עוזבים.

       

       האנשים שמאחורי המדים ראויים להערכה אינסופית!!!

      כמו גיבורי על שבהולכם מטילים על אלה שנשארים ללמוד את מלאכת הגבורה והאומץ

      *************************

        24/3/09 09:26:


      יש איזה שהוא אבסורד במציאות שלנו

      שזר לא יבין

       

      תודה על סיפור מרגש

      שהעלה לחלוחית גם בעיני...

        24/3/09 01:39:


      סיפור עצוב מהחיים

      לפחות נאוה הצליחה להגשים נוכחות

      ולסגור מעגל

      פרופיל

      גיא בן דוד
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות