אפקט מונרו
פוסטים פופולאריים
-
נדודי שינה
30/1/13 | 1378 צפיות
-
תהיי ברעש ותקשיבי!
15/3/09 | 987 צפיות
-
האריה, היונה והערבי שלא ידע צרפתית
24/12/08 | 804 צפיות
-
הגהנום לא קפא, אבל אני פה.
21/1/13 | 679 צפיות
-
פוסט על ציצים
6/5/09 | 2251 צפיות
-
זה כי את לא נותנת להם
27/11/08 | 614 צפיות
פוסטים אחרונים
- העולם הכאיב לאלון. אלון רצה להכאיב לו בחזרה. 21/2/13
- נדודי שינה 30/1/13
- החברה הכי טובה שלי ואלוהים, 3. 23/1/13
- הגהנום לא קפא, אבל אני פה. 21/1/13
- כוח האינרציה התעייף 20/7/11
- חלב שנשפך 14/6/09
מישהו מתגעגע אלי?
יש מישהו שאני ממש מתגעגעת אליו. ולשם הדיון בו, בואו נקרא לו, הממ.. מישהו.
לא. זה לא אהוב לשעבר.
כלומר, ברור שאהבתי אותו מאוד. אבל לא בשיטת ה'אושר ועושר עד עצם' או ה'זה לא אתה, זו אני', אלא סתם אהבה של מישהי שמאוד אוהבת מישהו. ואולי המילה סתם מיותרת במשפט ההוא שבא לפני זה שעכשיו, אבל אני לא בעניין של פיוטיות כרגע. אני בעניין של געגוע.
הגעגוע שלי הוא לא תחושה של החמצה או נוסטלגיה.
נכון שלפעמים אנחנו משתמשים במילים עד שהן מאבדות ממשמעותן? ואז חייבים להשתמש בדימויים.. 'הוא משמח אותי כמו שהשמש מאירה את היום', 'העצב שלי הוא בור ללא תחתית'. משום מה זה לא מספיק להגיד שהוא משמח ואני עצובה. אבל אלו מילים בדיוק כמו מילים אחרות. אפילו חזקות יותר. ואי אפשר להעצים אותן כי הן ממילא עצומות, בטח לא עם אנלוגיות או האנשות מנופחות. או אפשר, לפעמים. כשאנחנו מאוהבים בכאב של עצמנו. וכרגע, אני לא מרגישה פיוטית. כן, אמרתי.
אני מתגעגעת אליו.
מישהו ואני גדלנו ביחד. היינו החברים הכי טובים בתור ילדים ילדותיים.
דרך אגב, זה רק במקרה שמישהו הוא מישהו ולא מישהי.
ביומולדת 17 שלו הבנתי משהו חשוב. האסימון ששמרה לה הנפש בפנים נפל לקרקעית הבטן וכאילו לא
ביליתי תקופה ארוכה בניסיון להחזיר אותו אלי. שיהיה שלי, שאהיה שלו. רכישת אמון מחדש, כך גיליתי, זה הדבר הכי קשה לעשותו. הפכתי ישרה, נקייה, טהורה, מלאת חמלה, מעודנת, מנומסת, רגישה, מתחשבת, ולא הייתה בי טיפת טל אותנטית לזמן כה ארוך. מישהו ישב וחיכה שאני אסיים להעמיד פנים, הוא התייחס אלי בסבלנות וחיבה שמשקיעים בכלבלב. 'טל טובה', 'טל טובה'. אלוהים יודע מה ניסיתי להוכיח, אולי שאני ראויה. כי מישהו באמת היה הגון ואמיתי, מאלו שבאים קומפלט עם הערכים, ואף אחד לא היה צריך לתת לו חכה וללמד אותו להיות בנאדם, זה נדיר.
ביום שנחרתי בתגובה למשהו שהוא אמר – הוא חייך.
משם, עלינו למעלה. וזה לא הזיע בכלל. היינו החברים הכי טובים. זה לא מובן מאליו. מישהו פה זוכר בכלל מה זו חברות אמיתית?
ועשינו את זה איכותי. עם רגעים של באש ובמים מול כל העולם, עם להירדם מול סרטים, עם לקבוע ולא להבריז, עם לאכול צהריים מול ספרי המתמטיקה, עם בדשא מתחת לשמש, עם מוסיקה ששנינו אוהבים, עם להעתיק במבחנים, עם לדחוף ולהעמיד פנים שזה לא אתה, עם לבוא בלי להודיע, עם אמא שלי שמבשלת לו את מה שהוא אוהב לאכול ואני שונאת, עם להתחפש ביחד בפורים, עם לספר את הכול על הקשה עם ההורים, עם לרקוד במועדונים, עם לא ללכת לאסיפות כיתה, עם לחגוג ביחד את רישיון הנהיגה, עם לספר על הסקס הראשון והשני, עם ללוות אחד את השני ביום של הגיוס לצבא, עם מכתבים, עם תמונות, עם בדיחות פרטיות, עם לשחק אותה שזה לא הדבר הכי חשוב בעולם ולדעת שיש מישהו שאוהב אותך בדיוק כמו שאתה ולא יחליף אותה באף מישהו אחר. כי זה לתמיד.
אין כמו תמימות של ילדים.
אויש, זה בכלל לא משנה שאני קוראת לו מישהו, אה? כמה פרטים.
הרבה אחרי שהוא השתחרר מהצבא, מישהי נפרדה מהחבר הכי טוב שלי לשעבר. אני - התחלתי לצאת אז עם מישהו אחר, זה היה טוב ומרגש, הוא לימים יהיה בעלי. אבל באותו ערב, לא הייתי איתו. יצאתי לנחם קצת את מישהו. ישבנו על בקבוק יין אדום על איזו מרפסת שהתיימרה להיות בר, ואז בקבוק לבן ואז אדום. אולי חשבנו שלגוון יהיה מעניין. האמת, היינו כל כך שיכורים שקשה לזכור מה היה הרצף המדויק של האירועים, רק מאוד ברור שהוא לא היה הגיוני. כן - מטושטש, מעורפל וחד פעמי. מישהו ישב עם הגב אל הקיר, נשען במן פיסוק, ואני הייתי שם גם. במרחב הפרטי. אולי ליטפתי לו את הרגל, אולי זה היה אחרי. אבל מישהו חיבק אותי, ליטף אותי. הכול היה מרוכך בכמה רמות מהמציאות החדה, וצבוע בתכלת וירוק של אורות ניאון. זה היה לי נעים. ובטוח, עטוף בפוך חורפי. ומישהו שם נישק אותי, בהתחלה מתחת לאוזן, ואז בזווית של הפה. ובפה. עם רגש. מלא רגש היה שם.
ואני התחלתי לבכות.
לא יודעת. אולי זה היה בגלל שזה היה צפוי מאוד וכשזה קרה זה היה גדול מדי בשביל להתמודד. אולי זה היה האלכוהול. ואולי בגלל שמישהו ידע שאני בעניין של מישהו אחר – ולמה הוא לא יכול היה לתכנן את הזמן טוב יותר? ואולי בכלל זה היה עניין של מוסר. כי מישהו היה הצופן והקוד, ואם הוא מפשל, לא נשאר שום דבר – ואיך זה יכול להיות שהוא מסכן אותנו ככה, כשאני עם אחר? ואולי ידעתי במקום כלשהו שכבר בחרתי לא בו, וביכיתי את כל מה שזיהיתי שלא יוותר.
למחרת, ניתקתי את הקשר עם מישהו. בצרה הכי חלקה וחדה שעשיתי בחיים שלי הודעתי לו שאנחנו לא מישוהואיים ביחד יותר. אני זוכרת שרתחתי מזעם, זה היה לי קל מאוד – השיחה ההיא.
ושוב, עברו כמה שנים. בהתחלה, מצמצנו פה, מצמצנו שם. ימי זיכרון בבית ספר, חתונות של חברים משותפים. אבל כבר ממזמן שלא. רק שהלב שלי תמיד פועם לקראתו, ואני אף פעם לא נתקלת בו ברחוב ליד ההורים במקרה. זה כמעט מגוחך. העניין הזה.
קרה שמישהו הוא לא האהבה הגדולה של החיים שלי. זה לא אומר שמישהו הוא לא אהבה גדולה בחיים שלי. ובדיוק היום חשבתי שמוזר. איך מישהו יכול לפשל, ואנחנו אלו שמצטערים. בכל אופן, אני מתגעגעת למישהו. זה מה שהתכוונתי להגיד.
עבודת הפרזול בתמונה שייכת לניר אטדגי.
|
תגובות אחרונות
-
tfactor
בתגובה על נדודי שינה
-
ניסן צור
בתגובה על החברה הכי טובה שלי ואלוהים, 3.
-
עמי100
בתגובה על הגהנום לא קפא, אבל אני פה.
-
shirona
בתגובה על כוח האינרציה התעייף
-
ירון גו
בתגובה על חזר ממילואים
-
שרשירית
בתגובה על חלב שנשפך
תגובות (44)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זה מדהים, ההזדהות עם תחושת ההחמצה. כנראה שכולנו מאפסנים בבגז' סיפור על חברות טובה שהתמוססה.
תודה לך שהלכת איתי את הדרך הזו.
נהניתי מכל שורה
וגם הזדהתי
והתגאתי בך
וכל כך הרבה תחושות בעצם...
הזכרת לי שפעם אחת המורות ביסודי אמרה לנו לקרוא לאנשים חריגים, מיוחדים. במקום מוזרים.
תודה לך, ונעים מאוד להכיר.
גם הגברת וגם האדרת מאוד מרשימות בפוסט הזה.
גם המה וגם האיך.
מישהו מיוחד, אין ספק..
תודה רבה :)
איך סיפרת את זה יפה
זה כי אנחנו באותו צד :)
הפוסט הזה משהו משהו!
100%. כנראה וכשאמרתי שהמציאות היא פאתטית העדתי יותר על עצמי והמציאות שנשקפת מעיני רוחי מאשר על המציאות.
אני פשוט לא חושב שהייתי מצליח להביט מבעד לרגש הזה. אנ'לא מסוגל להיות מעבר לרגע העכשווי. אולי זה בגלל שאנ'לא תופס את זה כמו התקדמות לקראת איזשהו יעד, מושא נכסף, אלא שמה שעכשיו הוא הנכסף. אכן פאתטי, וגם תמים משו.
זה מזכיר לי שפעם שאלתי חבר שלי מה יעשה אותו מאושר. הוא אמר לי שאין דבר כזה מאושר ושתמיד אפשר להיות יותר מאושר. לא בטוח שאני יודע להגדיר מה זה אושר, אבל מבחינתי זה אולי הכל חוץ מהמשפט הזה.
כשכתבת על "טיפוס שלא נכנע לבינונית", תהיתי מה עומד מאחורי המשפט הזה. למשפט הזה יש תחושה של איזשהו אמדן, אולי מד כלשהו. ואז חשבתי כמה הקטע הזה נראה לי נורא רציונלי, כאילו האיש עשה לעצמו חישוב של מקסום רווחים, והגיע למסקנה שזהו הימור שמתאים לו.
יש כאן סוג של מחשבה לגבי העתיד, שנראית לי קשה לביצוע, בטח ובטח כשלוקחים בחשבון את המורכבות של העניין. אני תופס את זה כמשו הרבה יותר פשוט, ולכן ייתכן שלא הייתי מתעלה על הפשטות הפאתטית הזו.
אני בחיים לא הייתי עושה את מה שהוא עשה. כנראה שהפאתטיות והבינונית הזו היא שלי.
איפה אתה??
מזל שהוא היה (עדיין?) טיפוס שלא נכנע לבינוניות.
כלומר, מזל בשבילו. לא מאחלת לאף אחד גורל טראגי פאתטי, עדיף לצאת בתרועה רמה. אולי האקט הזה הציל אותו או שיותר מזה, מה שעשה את העבודה זו התגובה החריפה שלי.
דרך אגב, אהבה לא ממומשת זה הרבה יותר אפי מאהבה נכזבת שמאפשרת התמודדות והתגברות, אז מהבחינה הזו מדובר במציאות יותר מציאותית ופחות ספרותית.
במענה לשאלה שבכותרת - כן!
אתמול אחרי התגובה שלי, חשבתי שוב על הסיפור הזה, והגעתי למסקנה שהוא לא מציאותי. שזה לא יכול להיות. משו כאן הרגיש לי לא אמיתי, לא מהותי. הנקודה שבה הנער עשה את המהלך שלו, ונדחה (כמו שהיה צפוי מראש), פשוט לא מסתדר לי. הוא למעשה עשה את מה שהוא היה צריך לעשות בשביל לברר את העניין. בגלל זה אני חושב שזה הרגיש לי כמו טרגדיה יוונית דטרמיניסטית - זה מושלם מדיי. במציאות שאני הייתי מדמיין, הנער ממשיך לערוג במן פאתטיות רבת-שנים שכזו. הפאתטיות הזו היא הרבה יותר מציאותית כפי שאני תופס את הדברים, כי המציאות היא פאתטית.
לכן אני תוהה לגבי פשר הרגשות עצמם, והאם סופיותם (לפחות מבחינתו) מעידה על השוליות שלהם.
לא ידעתי.תזדקפי
"זה רק במקרה שמישהו הוא מישהו ולא מישהי".
אני לגמרי מאמינה בזה.
חכה לגרסת הבמאי.
לגמרי. טעם נפגם.
משהו עם גיבנת.
אבל אתה יודע במה מותר האדם מן הבהמה?
כי החיה טורפת בשביל לשרוד, היא לא עושה סתם רע
ואהבתי את ההיגיון של משלילת הכל - להכלת הכול
(נשמה זה דבר מומצא - לכל דבר יש נשמה)
אבל הבעיה עם הפילוסופיה הזו היא שיש בני אדם עם ואקום,
ולאן הם שייכים?
מרביתם, בדרך כלל הטיפשים ביותר, יחלקו אפילו על הכינוי הראשון שהשתמשת בו, "חיות".
ויאמרו: מה פתאום, ומה עם הנפש?
אז הנה אני מצהיר לפרוטוקול של הבלוג שלך, שלפי דעתי, הנפש הומצאה בשביל עסקני הדת תחילה, ולאחרונה מתוחזקת בשביל הפסיכיאטרים, (פרנסה צריך, לא כן). וגם אם יש כזה דבר שנקרה הנפש, יש אותו לחילזון גם, וכאן אני רק מאמץ את הפילוסופיה הבודהיסטית.
ואם אנחנו וחלזונות, השתוונו, אז אני מוכן גם להפוך לקוונט במידת הצורך.(בהנחה שלקוונט יש סוג כלשהו של חיים, כי לפי בתי הצעירה, לאנשים בגילי כבר אין).
בינתיים אבל אני מבלה לא רע בתור בן אדם, אבל רק לפי ההגדרה הביולוגית, ללא קונוטציות אתיות.
מקסימה אחת.
מישהי.
בעצם, בשביל מה.
תגידי לו מה שעל ליבך, מה כבר יכול להיות...
את משהו
זה אנחנו, בגלל זה רשמתי שלפעמים אנחנו מאוהבים בכאב של עצמנו. מסתכלים מהצד ורואים את היופי שבאירוניה או הטראגיות הרומנטית (יותר טוב מיוונית, ככה אין חשש לגורלן של עיניי). ולפעמים אנחנו מסתכלים על הדברים כפי שהם, בלי לייפות או לקשט, ואז הרגש הופך קשה יותר. על הפלטפורמה הזו כתבתי את הפוסט, ובגלל זה נמנעתי מדימויים.
אפילו התגובות שלי ארוכות הפעם. לא רק הפוסט. מקשקשת את עצמי לדעת, בחביתה הזאת. תראה מה זה..
לגמרי. כן. בוא נוריד את ההר הזה.
גם אם הם מסכימים להודות שם בהוליווד שיש מלאכים רעים ושהמציאות לא סכרינית, עדיין הם מחייבים שבסוף הטוב ינצח.
שום דבר לא אוניברסאלי, לא משנה כמה הפנומנולוגים ילחצו את הנקודה הזו. אבל מסתבר שלרובנו יש איזה מישהו מוחמץ. תקשיב, בני האדם הם חיות טפשות.
מוסר השכל שלי, יש מלאכים קצת רעים גם.
אין מוסר השכל אוניברסאלי.
ולי בניגוד אליך, אין היום בעיה עם מטפורות.ברור שהוא לא המישהו. המישהו - התחתנת איתו. משום שאם מישהו היה המישהו, היית מתחתנת עם מישהו.
אבל עדיין יש למישהו מקום חשוב. זה לא אומר שהוא חייב להיות שם ממש, פיסית.
הולך לבדוק שמן מים בשופל, להניע?
יש לי תחושה עזה שכל הסיפור הזה קרה בדיוק כפי שהוא היה צריך לקרות. לא יודע אם לקרוא לזה טרגדיה יוונית, אבל הסגנון דומה. ובכל זאת, המהות היא לא בשורה התחתונה, ועם זאת, האופן שבו הדברים התרחשו נראה לי כאידיאלי ולכן גם חד פעמי.
יש בסיטואציה הזו תחושה של שלמות ומושלמות.
אני מאוד מסכימה.
בגלל זה מדובר בפוסט ולא בשיחת טלפון.
אני לא מתפלאה שזה אתה שהעלית את הצד המוסרי של העניין.
אם אכפת לך מזה שאכפת לו ממך, אז את תשמרי אותו.
אם אכפת לך ממנו בלי קשר לזה שאכפת לו ממך, אז את תשחררי אותו.
ואם זה גם וגם, אז אני עדיין עדיף לבחור בלשחרר אותו - כאן נכנס הצד השני של העניין, האדם שממול.
לפחות לא הבנת שהוא משה מרוסיה.
דנידין, הוא לא המישהו, זה יותר מדי קל לפרש את זה ככה. וזו גם לא האמת. אבל מה לעשות שבחיים לא הכול שחור ולבן ולפעמים אנשים נכנסים לנו ללב, הופכים חשובים, מכוננים לנו את החיים. זה לא אומר שאנחנו פיזית נמשכים אליהם. זה אומר שהם חברים טובים טובים, ושאכלנו אותה אם ה ם נמשכים אלינו.
בהתחלה חשבתי שמישהו הוא מישו, רומני.
אחרי זה הבנתי שמישהו, הוא כנראה משהו משהו.
אבל הכי בטוח זה שהוא המישהו.
פה, גם שופל לא יעזור, גדול מדיי
את קראת בדיוק איך שהיה מיועד שתקראי :-)
זה לשיקול דעתך. לפעמים הם יותר מפריעים
כאשר הם יוצאים מחיינו מאשר כשהם נשארים.
והקשר איתם כה יחודי שמשהו ממנו הולך איתם.
האם אנו מוכנים לאבד את החלק הזה. נשאר אז
לא שלמים. הרי אמרנו, לא פשוט.
משהו באיך שכתבת 'זה לא פשוט', גרם לי לחשוב. אולי זה לא באיך שכתבת אלא יותר באיך שקראתי.
אבל - אני תוהה, את חושבת שעדיף שמישהואים שהם לא ה-מישהואים ייצאו מחיינו?
תודה לכם.
כן, יצא לי ארוך. בדרך כלל אני משחקת את הפינג-פונג יותר תמציתי.
והוא באמת מישהו מיוחד. אבל יודעת ממזמן שהוא לא האחד. רק כמו שאמרתי, אחד חשוב. בשבילי.
לכל אחד יש מישהו.
וכל אחד שיקרא את זה ייזכר במישהו.
אצלך זה כמובן כתוב מקסים, כאילו אנחנו בתוך הראש.
אבל את, הרי, עם מישהו אחר כבר הרבה.
להעלות זכרונות עם עצמך ואיתנו -
זה כנראה מה שנשאר לעשות עם המישהו שלא היה המישהו שלך..
אלא אם כן..
יש לי כזה מישהו. וזה לא פשוט.
זה לא ברור. אולי אין לזה שם. זה מה
שזה. יש קשרים שאין להם הגדרה,
אבל בילעדיהם, קשה לנו להגדיר את עצמינו
זה היה ארוך...התבלבלתי כמה פעמים ושוב חזרתי על אותו משפט,עד שהכול היה ברור.ביחד עם זה-זה היה מעניין,ורציתי להגיע לסוף,די סיקרן אותי לדעת מה קרה עם מישהו
אני מכווה שמישהו יקרא את הפוסט,ולא יהיה צורך להתגעגע יותר
*