יש מישהו שאני ממש מתגעגעת אליו. ולשם הדיון בו, בואו נקרא לו, הממ.. מישהו.
לא. זה לא אהוב לשעבר.
כלומר, ברור שאהבתי אותו מאוד. אבל לא בשיטת ה'אושר ועושר עד עצם' או ה'זה לא אתה, זו אני', אלא סתם אהבה של מישהי שמאוד אוהבת מישהו. ואולי המילה סתם מיותרת במשפט ההוא שבא לפני זה שעכשיו, אבל אני לא בעניין של פיוטיות כרגע. אני בעניין של געגוע.
הגעגוע שלי הוא לא תחושה של החמצה או נוסטלגיה.
נכון שלפעמים אנחנו משתמשים במילים עד שהן מאבדות ממשמעותן? ואז חייבים להשתמש בדימויים.. 'הוא משמח אותי כמו שהשמש מאירה את היום', 'העצב שלי הוא בור ללא תחתית'. משום מה זה לא מספיק להגיד שהוא משמח ואני עצובה. אבל אלו מילים בדיוק כמו מילים אחרות. אפילו חזקות יותר. ואי אפשר להעצים אותן כי הן ממילא עצומות, בטח לא עם אנלוגיות או האנשות מנופחות. או אפשר, לפעמים. כשאנחנו מאוהבים בכאב של עצמנו. וכרגע, אני לא מרגישה פיוטית. כן, אמרתי.
אני מתגעגעת אליו.
מישהו ואני גדלנו ביחד. היינו החברים הכי טובים בתור ילדים ילדותיים.
דרך אגב, זה רק במקרה שמישהו הוא מישהו ולא מישהי.
ביומולדת 17 שלו הבנתי משהו חשוב. האסימון ששמרה לה הנפש בפנים נפל לקרקעית הבטן וכאילו לא
ביליתי תקופה ארוכה בניסיון להחזיר אותו אלי. שיהיה שלי, שאהיה שלו. רכישת אמון מחדש, כך גיליתי, זה הדבר הכי קשה לעשותו. הפכתי ישרה, נקייה, טהורה, מלאת חמלה, מעודנת, מנומסת, רגישה, מתחשבת, ולא הייתה בי טיפת טל אותנטית לזמן כה ארוך. מישהו ישב וחיכה שאני אסיים להעמיד פנים, הוא התייחס אלי בסבלנות וחיבה שמשקיעים בכלבלב. 'טל טובה', 'טל טובה'. אלוהים יודע מה ניסיתי להוכיח, אולי שאני ראויה. כי מישהו באמת היה הגון ואמיתי, מאלו שבאים קומפלט עם הערכים, ואף אחד לא היה צריך לתת לו חכה וללמד אותו להיות בנאדם, זה נדיר.
ביום שנחרתי בתגובה למשהו שהוא אמר – הוא חייך.
משם, עלינו למעלה. וזה לא הזיע בכלל. היינו החברים הכי טובים. זה לא מובן מאליו. מישהו פה זוכר בכלל מה זו חברות אמיתית?
ועשינו את זה איכותי. עם רגעים של באש ובמים מול כל העולם, עם להירדם מול סרטים, עם לקבוע ולא להבריז, עם לאכול צהריים מול ספרי המתמטיקה, עם בדשא מתחת לשמש, עם מוסיקה ששנינו אוהבים, עם להעתיק במבחנים, עם לדחוף ולהעמיד פנים שזה לא אתה, עם לבוא בלי להודיע, עם אמא שלי שמבשלת לו את מה שהוא אוהב לאכול ואני שונאת, עם להתחפש ביחד בפורים, עם לספר את הכול על הקשה עם ההורים, עם לרקוד במועדונים, עם לא ללכת לאסיפות כיתה, עם לחגוג ביחד את רישיון הנהיגה, עם לספר על הסקס הראשון והשני, עם ללוות אחד את השני ביום של הגיוס לצבא, עם מכתבים, עם תמונות, עם בדיחות פרטיות, עם לשחק אותה שזה לא הדבר הכי חשוב בעולם ולדעת שיש מישהו שאוהב אותך בדיוק כמו שאתה ולא יחליף אותה באף מישהו אחר. כי זה לתמיד.
אין כמו תמימות של ילדים.
אויש, זה בכלל לא משנה שאני קוראת לו מישהו, אה? כמה פרטים.
הרבה אחרי שהוא השתחרר מהצבא, מישהי נפרדה מהחבר הכי טוב שלי לשעבר. אני - התחלתי לצאת אז עם מישהו אחר, זה היה טוב ומרגש, הוא לימים יהיה בעלי. אבל באותו ערב, לא הייתי איתו. יצאתי לנחם קצת את מישהו. ישבנו על בקבוק יין אדום על איזו מרפסת שהתיימרה להיות בר, ואז בקבוק לבן ואז אדום. אולי חשבנו שלגוון יהיה מעניין. האמת, היינו כל כך שיכורים שקשה לזכור מה היה הרצף המדויק של האירועים, רק מאוד ברור שהוא לא היה הגיוני. כן - מטושטש, מעורפל וחד פעמי. מישהו ישב עם הגב אל הקיר, נשען במן פיסוק, ואני הייתי שם גם. במרחב הפרטי. אולי ליטפתי לו את הרגל, אולי זה היה אחרי. אבל מישהו חיבק אותי, ליטף אותי. הכול היה מרוכך בכמה רמות מהמציאות החדה, וצבוע בתכלת וירוק של אורות ניאון. זה היה לי נעים. ובטוח, עטוף בפוך חורפי. ומישהו שם נישק אותי, בהתחלה מתחת לאוזן, ואז בזווית של הפה. ובפה. עם רגש. מלא רגש היה שם.
ואני התחלתי לבכות.
לא יודעת. אולי זה היה בגלל שזה היה צפוי מאוד וכשזה קרה זה היה גדול מדי בשביל להתמודד. אולי זה היה האלכוהול. ואולי בגלל שמישהו ידע שאני בעניין של מישהו אחר – ולמה הוא לא יכול היה לתכנן את הזמן טוב יותר? ואולי בכלל זה היה עניין של מוסר. כי מישהו היה הצופן והקוד, ואם הוא מפשל, לא נשאר שום דבר – ואיך זה יכול להיות שהוא מסכן אותנו ככה, כשאני עם אחר? ואולי ידעתי במקום כלשהו שכבר בחרתי לא בו, וביכיתי את כל מה שזיהיתי שלא יוותר.
למחרת, ניתקתי את הקשר עם מישהו. בצרה הכי חלקה וחדה שעשיתי בחיים שלי הודעתי לו שאנחנו לא מישוהואיים ביחד יותר. אני זוכרת שרתחתי מזעם, זה היה לי קל מאוד – השיחה ההיא.
ושוב, עברו כמה שנים. בהתחלה, מצמצנו פה, מצמצנו שם. ימי זיכרון בבית ספר, חתונות של חברים משותפים. אבל כבר ממזמן שלא. רק שהלב שלי תמיד פועם לקראתו, ואני אף פעם לא נתקלת בו ברחוב ליד ההורים במקרה. זה כמעט מגוחך. העניין הזה.
קרה שמישהו הוא לא האהבה הגדולה של החיים שלי. זה לא אומר שמישהו הוא לא אהבה גדולה בחיים שלי. ובדיוק היום חשבתי שמוזר. איך מישהו יכול לפשל, ואנחנו אלו שמצטערים. בכל אופן, אני מתגעגעת למישהו. זה מה שהתכוונתי להגיד.
עבודת הפרזול בתמונה שייכת לניר אטדגי.
|