דברים לא פתורים נשארים איתך הרבה זמן. כמו משפט סתום שמישהו אמר לידך, או סרט עם סוף לא ברור שלא עוזב אותך גם יומיים אחר כך. זה קורה לי גם כשאני מעביר ערוצים בטלוויזיה. ערוץ אחרי ערוץ אחרי ערוץ חולפים בלי ששום דבר נחרט, ופתאום באחד הערוצים, אין לדעת איזה, נאמר משפט שנדמה שהיה מעניין. אבל בגלל שכבר התקדמתי, עד שחזרתי לערוץ ההוא, פספסתי את הסוף. ועכשיו אני תקוע עם השאלה - מה לעזאזל אמרו שם?
עברו כמה שבועות מאז שנוצר העניין הלא פתור שלי, ובמהלכם, באופן בלתי צפוי, התרגלתי לעובדה שהעניין שלי לא פתור. הוא מציק לי, הוא בוער בי אבל משום מה למדתי לחבב אותו. הוא מרגש אותי. המקרה הזה הביא אותי לחשוב שבעצם רק נדמה לנו שאנחנו אוהבים שהכול יהיה פתור, שהסוף יהיה ברור, שכל המעגלים ייסגרו. מטבענו אנחנו בעצם מעדיפים דברים לא פתורים. אנחנו אפילו נמשכים לדברים לא פתורים. ואנחנו בעיקר נמשכים לאנשים לא פתורים.
ומה עם הבחורה? מה איתה? פתרת את זה? לא, לא פתרתי. בסוף החלטתי שאני מעדיף להשאיר את זה ככה. מה ככה? אתה לא מת מסקנות? עם הזמן התרגלתי לזה שזה לא פתור. שקרן. נשבע לך. התחלתי לאהוב דברים לא פתורים. כמו מה? תן לי עוד דוגמא. אימצתי חתול. חתול זה לא דוגמא. אם הייתי מאמץ כלב, היית יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל אימצתי חתול. חתול זאת חיה לא פתורה. |