מי צריך פעילות שיווקית ענפה למוצר שכולל בחובו את השמות "39 מדרגות"- יצירת המופת הקולנועית של אלפרד היצ'קוק מ-1935- מוני מושונוב ואבי קושניר, ועל אחת כמה וכמה כאשר אלו מצויים תחת חסותה של המטריה היוקרתית, תאטרון "הבימה". לבלילת "המותגים" המפוארת הזו הומצא כנראה המשפט "אל תערבב מין בשאינו מינו". ואכן, כאשר נלקח הסיפור הבלשי על ריגול ורצח אליהם נקלע צעיר אנגלי ועובד בניסיון להלבישו בדמות פרק מוצלח ביותר של "זהו זה!" האגדית, התחושה הייתה כי לעיני קהל התאטרון מתבצע ניסוי של מהילת שמן במים.

את גבורי הילדות שלי ציפיתי לראות בכליון עיניים בגודל טבעי על בימת התאטרון הלאומי. הם – חשוב לציין – לא איכזבו. גם בגילם המופלג היו הם נמרצים כילדים שגילו את קסם שובבותם, מלאי שמחת חיים וחן, בשלל דמויות, מחליפים פרצופים והבעות בקצב מסחרר והעיקר- נהנים מכל רגע. מושונוב וקושניר הם ללא ספק צמד שחקנים משכמם ומעלה. את הכישרון, שידעה לנצל הייטב הטלויזיה החינוכית בתקופת ילדותי, חטאו לנצל אילן רונן, המנהל האומנותי של "הבימה" ודניאל ליפין, מי שבידיו הופקד תרגום המחזה המקורי-אנגלי ועיבודו לגירסתו הישראלית.

 מסתבר כי ההצגה המקורית הייתה ללהיט בלונדון ואף קטפה את פרס קומדיית השנה. אם כך אני תוהה- שמא מדובר באחד מהמקרים בהם את המקור אין לשנות, אלא רק אם אתה רוצה לגרוע, או שאולי אנני יכולה להבין בעליל את העדפות התאטראליות של שוחרי התרבות האנגלית. מה לעשות?! עלי זה לא עבד. אומרים שיצירת אומנות טובה היא יצירה שנוגעת במרחבי הנפש שלנו. בצחוק, בשמחה, בכאב, גם באינטלקט. בעודי יושבת בחשכה, מביטה בתפאורה הלא משכנעת העוטפת את קסט השחקנים המקצועי להפליא, שכלל גם את נתי רביץ יפה התואר וסיון ששון המוכשרת, הרגשתי פספוס. אף נקודה בי לא נלחצה עד הסוף:  צחקתי- נכון, אבל איך אומרים, זה היה "ליד", זהיתי את מבטי הביישנות של האהבה בין הזוג הצעיר שיכולתי להתרגש מהם, בעודי חוזרת בדימיוני לאהבותיי שלי, אבל גם כאן תחושת השטחיות השתלטה.

בהומור יש משהו שקוף, נגלה, מטיח היישר את הנסתר בפרצוף, מאמת בלי לדפוק חשבון. בסיפורי הבילוש קיים המיסתורי, המתח, האפל, הקושי במציאת האמת. אולי הניגוד הברור הזה מסביר את העובדה שיצאתי מההצגה עם הרגשה שקיבלתי קצת מכל אלו, ובסופו של דבר הרבה מכלום.