שינויי מזג האוויר לא הביאו אותי לכלום, הם מקסימום עשו אותי קצת חולה. אז יצאתי לשחות. חשבתי, אם לא יעזור לגוף, בטוח יעזור לנפש. אז שחיתי. ושחיתי. ושחיתי. והמשכתי לשחות עוד קצת. עד שכל הגוף כאב והנפש נשכחה. והיה טוב. וראיתי כי טוב וכבר לא ראיתי חוף ואהבתי, אז החלטתי לא לחזור. נשמתי עמוק והתחלתי לצלול. אחרי 30 מטר, בקו הגבול בו השמיים נעלמים והכיוון מאבד חשיבות פגשתי אותו. היו לו כתפיים רחבות כמו שסיגל אוהבת ותחת שדורש ביס, כמו שאני אוהבת. גם הוא שחה וכשראה אותי נעצר ושאל "מה את עושה כאן? איבדת את הדרך?", "צריכה להיות דרך על מנת לאבד אותה" השבתי. "רוצה לשחות איתי?" הוא שאל, "טוב", עניתי, "אבל בשקט". אז המשכנו לשחות. לעיתים זה לצד זה, לעיתים זה מעל זה ולעיתים בטור, אבל תמיד במרחק נגיעה. תמיד עם תחושת שייכות מדומה. אחרי שבועיים כבר שכחתי איך הגעתי לכאן ולמה, אבל מצד שני גם לא היה לי איכפת במיוחד. ככה זה, כשמותחים את הגומי יותר מדי ה"למה" מתחלף ב"לאן". אז נפרדו דרכנו. בידידות. מכיוון שעייפתי מלשחות ורציתי לשבת קצת המשכתי למושבת האלמוגים הסמוכה. שם התמקמתי, בין מרוצי צבים ומסיבות של רקדניות ספרדיות. החיים יפים במושבה, הקיום בסיסי וכולם מקבלים אותך כמו שאתה. אף אחד לא שואל אותי למה יש לי רגליים ארוכות כל כך ומעולם לא הציעו לי להחליף אותן בסנפיר. כיף ככה. כיף להיות מי שאתה ולדעת שזה בסדר. כיף לדעת שהים מסוגל להכיל את כולך. כיף למצוא את מקומך. אז עכשיו אני פה, נהנית מהשקט. נראה לי שאני אשאר פה עוד קצת. עייפתי מהעולם בחוץ ומהדרישות שלו, עייפתי מלרָצות, עייפתי מלחשוב, עייפתי מאכזבות, עייפתי מדאגות, עייפתי מאנשים, עייפתי ממלחמות, עייפתי מתמונות מרצדות, עייפתי מפקקים, עייפתי מכעסים. פשוט עייפתי.
למי שמתגעגע מצורף הסבר איך להגיע למושבה. אתם תמיד מוזמנים לבוא לבקר ולקחת חלק בעולמי. מבטיחה להעשיר את עולמכם. ומי יודע, אולי אפילו תאהבו את זה כאן. אם כן, אתם תמיד מוזמנים להישאר.
הוראות הגעה: 2.5 ק"מ מערבה מחוף בננה ביץ', מכמורת. 65 מטר לעומק עד שמגיעים לספינה הטבועה. ואז עוד ק"מ דרומה עד שמגיעים לשער. שם תפגשו את מקס הסוסון-ים, תשאלו אותו עליי והוא כבר יסביר לכם איך להמשיך. רק שימו לב שהוא לא שיכור, כי אז הוא שוכח לסתום את הפה. בכל מקרה, אם אתם מתבלבלים 3 שריקות עולות ויורדות ובתולת הים תבוא לעזרתכם.
כל טוב.
|