היא הזמינה אותי ל"פיני בחצר", רגע לפני שהתחיל הגשם.

לפני שנכנסנו פנימה, הצביעה על הסלע שבים הסוער, האפור.

אמרה: תדמייני שהוא קשור שם, בשלשלאות.

תדמייני שבכל רגע המפלצת שאיתה הוא חי בבית

יכולה ללעוס לו את הלב. שוב ושוב,

כמו שהיא עושה כנראה כבר כמה שנים  טובות.

רגע, את לא מתבלבלת קצת? שאלתי.

אנדרומדה, היתה נסיכה חסרת ישע.

אחת שבגלל יהירותה של אמה, כמו שאומרים " אכלה אותה בגדול".

לפחות בהתחלת הסיפור המיתולוגי.

כן, היא ענתה. אבל אצלי יש היפוך תפקידים.

גם בסיפור שלו יש הורים מרעילים. מכים. מסרסים.

גם הוא משלם מחיר על טפשות וגסות רוח במשפחה.

גם אותו קשרו לסלע כזה, והשאירו כמעט לבד בעולם.

מול אשה שהוא לא אוהב, אבל זה לא מפריע לה למנוע ממנו לנשום.

רגע, רגע, אמרתי. אז לך יש בעצם אנדרומד?

כן. למה ? ! לא נראה לך שאני יכולה להיות אחלה פרסיאוס? שאלה. 

מדוזות הרי אני הורגת מעשה יום ביומו. תשאלי את החבר'ה בעבודה.

חייכנו. היא שתתה משהו. אחר כך גם מחתה דמעה.

אמרה : הוא קשור שם. למיטה שלה. לבית שבנו לפני כמה שנים במיטב כספו. לשלושת הילדים שהוא ממש אוהב.

לא יכול או לא רוצה לקום ולצאת.

ולכן, רק אני יכולה לעשות משהו.

להביא איזה ראש מלא נחשים שיאבן את המפלצת שלו.

ואז, לשחרר אותו סוף סוף מכבליו.

חכי רגע. אמרתי לה. מה לדעתך יהיה הסוף של הסיפור הזה?

מבחינתי - שיהיה בדיוק כמו הסיום של הסיפור המיתולוגי.השיבה. כאילו שאצלה בראש כבר הכל מסודר.

אקח אותו לטיסה על הפגסוס שלי. נתעופף למקום אחר, נגור בבית קטן, עם גינה גדולה ונגדל ורדים ריחניים.

תגידי לי את, מה רע?!?

ואני שאלתי את עצמי, בשקט,

האם גם אני הייתי רוצה להיות פרסיאוס, ולמצא סוף סוף את אהבתי האמיתית על הסלע

מול יפו